הפסקתי לספור כמה פעמים הייתי כאן, כל מסע מפתיע מחדש, כי דמנהור, זה לא מקום שחוזרים אליו. זה מקום שאת חוזרת ממנו אל עצמך, בכל

לפעמים צריך רק קו כחול ודופק אחיד כדי להתחיל לראות: את הדרך, את עצמך, את השותפים שלך למסע. ביום השני למסענו בדמנהור, המקדש הפתוח הפך

על היד המציירת, על היד המעצבת בחומר, על היד היוצרת בתנועות ריקוד וזוכרת – עוד בטרם באות המילים… הבוקר הזה התחיל אחרת. מן תחושה של

  "מראה, מראה שעל הקיר, אמרי נא לי, מי היפה בכל העיר?" מי מאיתנו לא זוכר את המשפט הידוע של המלכה, אמה החורגת של שלגיה.

מתחת לשמיים של ירח מלא, המתבונן בנו ממעל, כעין רואה־כל, עטוף עננים רכים המסתירים אותו ומגלים מחדש, התכנסנו לטקס האורקל, המתקיים מדי חודש בחודשו במקדש

יש רגעים בהם פשוט נגמרות המילים. רגעים שבהם נותנים ללב להיות, להרגיש, לרטוט, להעביר את החווייה. יום מלא רגעים שכאלה עבר עלינו אתמול. מפגש מפעים

דמנהור איננה אפיזודה חולפת. היא לא עוד מסע, לא עוד נקודת ציון ביומן. היא לא 'חוויה מרוממת' שמדברים עליה ואחר כך שוכחים אותה וחוזרים לחיים.