דמנהור אהובה,
נחתנו.
טוב, לא באמת.
אנחנו בישראל אבל הלב עדיין מטייל בין היער, המקדשים,
השבילים, הרעיונות, המוסיקה והאנשים שפגשנו במחוזותייך.
כנראה שיחלפו עוד כמה ימים עד שננחת באמת,
עד שנצליח להבין מה בדיוק השארנו אצלך
ומה, בלי ששמנו לב, לקחנו איתנו.
באנו אלייך מתוך סקרנות.
כל אחד והשאלות שלו.
כל אחת והדרך שלה.
לא ידענו אילו תשובות נמצא, מה נגלה.
לא ידענו אילו דלתות ייפתחו, איך זה הולך להיות.
בוודאי שלא ידענו שאנחנו הולכים לפגוש מקרוב
איש או אישה אהובים במיוחד…
לימדת אותנו שלא כל שאלה מבקשת תשובה מיידית.
שלפעמים הדרך שאנחנו צועדים עם השאלה חשובה יותר מהתשובה עצמה.
לימדת אותנו להקשיב.
לא רק למילים. גם לשקט. לטבע. לאומנות. לאנשים שסביבנו.
וגם… לקול השקט (או הרועש…) שבתוכנו.
הזכרת לנו שהחיים הם יצירה והעולם הוא מגרש משחקים.
שכולנו יוצרים: בכל בחירה, בכל מפגש, בכל מחשבה ובכל מעשה.
שכולנו משחקים: בכל התנסות, בכל רגע של תעוזה ובכל יצירה.
הראית לנו שקהילה אינה מקום שבו כולם דומים זה לזה.
להפך. היא מקום שבו כל אחד מביא את הייחוד שלו,
ודווקא מתוך השונות נולדים החיבור, הלמידה והצמיחה.
ביער למדנו להקשיב.
במקדשים למדנו להתבונן, בקרוב ובהרבה יותר שמעבר.
במעגלים למדנו לשתף.
במימי הנהר הקרירים למדנו גמישות.
בשקט למדנו לנשום.
ובין כל אלה, למדנו קצת יותר מי אנחנו, מאחורי הוילון…
אנחנו חוזרים הביתה בלי כל התשובות.
למעשה, אנחנו חוזרים עם שאלות עמוקות יותר.
עם סקרנות גדולה יותר.
עם לב פתוח יותר.
ועם אמון גדול הרבה יותר בדרך.
בלילה האחרון עמדנו יחד מול ירח מלא.
הבטנו בו בשקט, בהשתאות.
וברגע, קלטנו את עוצמת החוויה,
את האור שבאור,
הנגלה לאיטו, בדרכו.
אז תודה לך דמנהור אהובה על
השאלות
האנשים
הצחוק
הדמעות
הרגעים שיישארו איתנו לעד
ועל אלה שאת משמעותם נבין אולי רק בעוד חודשים או שנים.
עכשיו מתחיל המסע האמיתי.
האתגר אינו לזכור את דמנהור, אלא לחיות אותה.
להביא קצת יותר הקשבה אל הבית.
קצת יותר אומץ אל הבחירות שלנו.
קצת יותר סקרנות אל השאלות.
וקצת יותר אור אל האנשים שנפגוש בדרך.
להתראות, דמנהור,
ותודה שאפשרת לנו לפגוש מקרוב איש או אישה אהובים במיוחד –
את עצמנו…
שלך, כולנו
