בין חלום שהתגשם, מקדשים שנחצבו בלב ההר, ויער שיודע לזכור
יש מקומות שככל שחוזרים אליהם, כך מבינים כמה מעט ראינו בפעם הקודמת.
היום הראשון במסע ההעמקה בדמנהור לא היה עוד סיור. הוא היה הזמנה
להיכנס שכבה נוספת פנימה. אל הסיפור שמתחת לסיפור. אל המשמעות שמתחת
לצורות. אל השאלות הגדולות שדמנהור מעזה לשאול כבר יותר מחמישים שנה.
היום נע בין שלושה מרחבים: דמהיל, המקדשים והיער המקודש.
שלושה שערים אל אותה שאלה: מה עוד אפשרי עבור האדם?
דמהיל: הלב הפועם של הקהילה
גאצה שלנו, האחת ויחידה, החזירה אותנו אל סיפור ההתחלה,
כדרכה, היא תמיד מחדשת ומפעימה.
היא החזירה אותנו אל סיפורם של אנשים צעירים שהעזו לחלום חלום
שנראה בלתי אפשרי.
מספרים שבעל הקרקע הראשון שמכר אדמה לדמנהורים בדק באמצעות שעון מטוטלת
אם הם מתאימים למקום. הוא הרגיש שמשהו מיוחד עתיד להתרחש כאן.
בדיעבד, נראה שצדק.
מייסדי דמנהור חקרו במשך שנים את קווי האנרגיה של כדור הארץ וגילו שבמקום
הזה נפגשים ארבעה קווים אנרגטיים מרכזיים. בנקודת המפגש הזו נזרע הזרע
הראשון של הקהילה.
דמנהור, במובנים רבים, היא חלום שהתגשם.
ישראלי שאל פעם את פלקו, מייסד הקהילה, על הדמיון בין ישראל לדמנהור.
"לשתיהן יש הרבה אויבים, ושתיהן יודעות להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי",
השיב ללא היסוס.
היום, חמישים ואחת שנים אחרי, דמנהור כבר אינה קבוצה קטנה ומבודדת.
חברים בה תושבים מרחבי העולם, ישנן קהילות שפעילות גם מחוץ לאיטליה,
מתנהלות בה בחירות דמוקרטיות, חיים בה ילדים שנולדו לתוך המציאות הזו
ואנשים שממשיכים לבוא כדי "לחיות את נוכחות העתיד", כדברי הדמנהורים.
מה זה אומר בפועל?
לא להיאחז בעבר. לא לחכות לוודאות. להסכים לצעוד אל הלא נודע.
משפט אחד ששמענו היום המשיך להדהד בי שעות ארוכות:
עדיף לעשות טעות עכשיו מאשר להמתין עוד ועוד להחלטה המושלמת.
שהרי, כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים על המתנה לרגע הנכון.
וכמה חיים מתחילים דווקא כשאנחנו מעזים לזוז.
המקדשים: מסע פנימה אל תוך האדם
אם דמהיל מספרת את סיפור הקהילה, המקדשים מספרים את סיפור האדם.
קשה להסביר למי שלא היה שם מה מרגישים כשנכנסים אל מקדשי האנושות.
אולי משום שהם אינם רק יצירת אמנות, מבנה או חזון.
המקדשים הם ריכוז עצום של משמעויות.
כל צעד, כל צבע, כל סמל, כל מעבר.
כאילו מישהו לקח רעיונות, חלומות, שאלות ותפילות – והפך אותם לאבן,
זכוכית, אור וצליל.
המקדש מוקדש ל-אלוהי שבתוך כל אחד מאיתנו.
והדלתות? הן אינן רק דלתות. הן הזמנה לפתוח בתוכנו דלתות נוספות.
עברנו במסע גם דרך הלבירינת, מרחב המייצג את המוח הפנימי, את האמונות,
הדתות, החיות והטבע. מקום שבו כל הדרכים שונות, אך כולן מתקיימות זו לצד זו.
הרעיון פשוט ועמוק: לפעמים עליך ללכת לאיבוד כדי למצוא את עצמך.
ירדנו גם אל אולם הספירות, לב המקדש.
אל אולם המתכות, המזכיר לנו את הכמיהה לבטא את החלקים הגבוהים שבתוכנו.
אל היכל האדמה, שבו מסופר סיפורה של האנושות כולה.
ושוב חזר אותו מסר עתיק: המאבק הגדול ביותר אינו מול העולם.
הוא מול עצמנו:
מול הפחד, הפסימיות, האגו. מול כל המקומות בנו שמבקשים להצטמצם.
כיצד בכל זאת נתרחב? דרך השמחה, הנדיבות, החשיבה החיובית, הנוכחות.
כן, משחק החיים על פי הדמנהורים.
היער המקודש: כי העצים זוכרים
את היום הראשון סיימנו ביער.
אם המקדשים נמצאים מתחת לאדמה, היער הוא המקדש שמעליה.
כאן יש יותר הקשבה. יותר שקט. יותר נשימה.
לכל ילד בדמנהור יש עץ שהוא חבר שלו. רעיון פשוט, כמעט ילדי.
העצים נתפשים כמאגרים של ידע, כיצורים חיים השומרים זיכרון,
כחלק ממערכת תקשורת עצומה בין האדם לכדור הארץ.
ואיך אפשר שלא לעצור ליד חברתנו, העצה דמנטל, שהפכה למוקד אנרגטי ביער.
עמדנו סביבה בדממה. הקשבנו. התחברנו.
היה משהו מרגש ברעיון שכל עץ נושא בתוכו חוכמה שהצטברה לאורך עשרות
ומאות שנים של חיים.
והספירלות של היער, הן, כך נדמה, קסם בפני עצמו.
ספירלות של הקשבה, של תנועה.
כאלה שמבקשות לא לתת תשובות, אלא לפתוח שאלות טובות יותר.
כשחזרתי הערב לחדר, חשבתי על המשפט ששמעתי מגאצה מוקדם יותר:
תהליך רוחני משמעותו להוסיף משמעות לחיים.
ואולי זו בדיוק המתנה שדמנהור מעניקה לכולנו.
לא תשובות מוחלטות. לא אמת אחת.
אלא עוד ועוד שכבות של משמעות,
עם האפשרות להתבונן בעולם ובעצמנו בעיניים קצת אחרות.
קינחנו את היום בקבלת שבת מרגשת בה כל משתתפת (משתתף) שיתפו למול נרות השבת את משמעות המסע היחודי שלהם אכלנו ארוחת ערב בטעמים איטלקיים…
ונרדמנו עם חיוך של משמעות…
הילה
