יש ימים במסע שנשארים צרובים בזיכרון בזכות מה שראו עינינו,
יש ימים שנשארים בזכות מה שקרה עמוק בלב, בתוכנו.
היום השני היה יום שכזה.
יום שהתחיל בשוק איטלקי צבעוני, המשיך אל אגם שליו ומלא קסם,
והסתיים במעבר על גשר עתיק שבו התבקשנו להשאיר מאחור את מה
שכבר אינו משרת אותנו.
כן, זה היה יום של בחירה. בחירה בעצמנו.
בין הדוכנים, הצבעים, הריחות והקולות של השוק,
טעמנו מן ההנאה הפשוטה של להיות כאן ועכשיו,
של שיטוט מהנה בלי מטרה מוגדרת,
של נשימה.
המשכנו לאגם יפהפה, שקט, מוקף צמחייה עשירה,
כזה שמזמין אותך להאט.
וכאילו בהזמנה, החלה במקום חתונה איטלקית,
הכלה והחתן עמדו על רקע המים, קרני השמש כמו חיבקו אותם,
והמוזיקה החלה להתנגן.
ישבנו למדיטציה,
"עכשיו אנחנו עוצרים את הזמן", ביקשתי,
"אין עבר. אין עתיד. יש רק את הרגע הזה."
הזמנתי אותנו להתחבר לעצמנו, לבחור בנו מחדש,
להתחייב, לבוא בברית הנישואין,
עם עצמנו.
וראו זה קסם, באותו רגע ממש, נשמעו מכיוון החתונה צלילי השיר:
Falling in Love With You
של אלביס פרסלי.
והמילים התפשטו להן על פני האגם, נישאות אלינו באהבה.
ולרגע אחד נדמה היה שהחתונה שמתרחשת מולנו והמסע הפנימי
שמתרחש בתוכנו – חד הם.
על שפת האגם ישבנו יחד, אכלנו, נשמנו, הקשבנו.
חברי הקבוצה שיתפו בסיפורים מן החיים, כאלו שלא מספרים כך סתם,
והיה משהו ממלא ומרפא בפשטות הזאת, בהקשבה, בלב הפתוח.
ואז הצטרפה אלינו גאצה. "אנחנו יוצאים למשימה", אמרה.
היעד, עיירה קטנה ליד ביתו של פלקו.
מקום עטוף מסתורין, אגדות וסיפורים עתיקים.
שם נמצא מה שמכונה עד היום: גשר השטן.
האגדה מספרת שהגשר נבנה לראשונה בשנת 1378 וקרס.
נבנה פעם נוספת ושוב קרס.
לבסוף, כך מספרים, כרתו תושבי המקום ברית עם השטן.
הוא יסייע בבניית הגשר, ובתמורה יקבל את נשמתו של הראשון שיעבור עליו.
הגשר הושלם. אך אנשי הכפר הערימו על השטן.
במקום אדם, הם שלחו ראשונים את כלביהם.
השטן זעם. לפי האגדה הוא נשבע לקחת את נשמתו של כל מי שיעבור על הגשר.
בדמנהור, כמו בדמנהור, לכל סיפור יש רובד נוסף.
מעבר הגשר אינו רק מעבר פיזי. זהו מעבר תודעתי.
הזדמנות להשאיר מאחור משהו שכבר אינו שייך לחיינו
ולצאת מהצד השני כאדם חדש.
מסופר שגם קו סינכרוני עובר במקום הזה,
אולי זו הסיבה לכך שהתחושה שם הייתה אחרת, כאילו משהו חדש נפתח.
לא הרחק משם נמצא סלע מיוחד.
סלע שלפי פלקו שימש דלת, שער טבעי למסעות בזמן,
שער אל אטלנטיס.
פלקו רצה שאנשים יחוו את אטלנטיס, לא רק ישמעו עליה.
ביקש שיכירו, שיזכרו.
שהרי אם נזכור מאין באנו, אולי נבין טוב יותר לאן אנו הולכים.
הוא סיפר שכאשר עורכים מסעות בזמן אי אפשר לקחת לדרך חפצים
שאינם חיים. לכן הוא לקח עימו חבר צייר.
תפקידו היה לזכור את מה שראה ולצייר את הפרטים כשישוב.
כך, כשיודעים לאן הולכים, יודעים גם איך לחזור.
בקרבת מקום שמענו מגאצה סיפור נוסף.
סיפורו של אוברטינו הצעיר, לימים פלקו, אשר ביתו שכן בקרבת גשר השטן.
אמו נהגה לספר שיום אחד הגיע לביתם אדם זקן.
הוא דפק על הדלת והביא ארגז ספרים לבנה. הילד קרא את הספרים.
בתוכם הוא מצא ידע על ספירלות, סלפיקות ונושאים רבים שעתידים להפוך
לחלק בלתי נפרד מדמנהור.
לאחר שפלקו סיים לקרוא הדפים פשוט נעלמו, באורח בלתי נתפש ממש.
כאילו הידע שבספרים המתין לרגע הנכון וכשהגיע זמנו הופיע וכשהגיע זמנו נעלם.
ואז הגיע הרגע שלנו…
לפני המעבר על הגשר עצרנו. חזרנו פנימה. אל מה שמכביד עלינו באמת.
"מה לא מאפשר לי לעוף"? שאלה גאצה.
ואז צעדנו.
לאט.
בכוונה.
במודעות.
בכל צעד השארנו משהו מאחור.
פחד.
כאב.
הרגל.
אמונה מגבילה.
זיכרון.
כעס.
כל אחד והמשא שלו.
וכשהגענו לצד השני כבר לא היינו אותם אנשים.
המסע לא הסתיים מעבר לגשר.
אולי שם הוא רק מתחיל…
כי אחרי שמשחררים, צריך לבחור.
בחרנו במה להתמלא. מה אנחנו מזמינים אל חיינו.
מה אנחנו רוצים לטפח. מי אנחנו מבקשים להיות.
והתחלנו לצעוד חזרה. מתוך קבלה.
כשסיימנו את הטקס ושבנו להתאסף יחד, יכולתי לראות את השינוי
על פניהם של כולם.
משהו התרכך. משהו השתחרר. משהו נפתח.
המילים שעלו במעגל היו דומות להפליא:
שמחה.
קלילות.
חופש.
אהבה.
התעלות.
אושר.
ואולי זה כל הסיפור כולו.
לפעמים כדי להתחדש, לא צריך ללמוד עוד משהו,
לא צריך להשיג עוד משהו,
לא צריך להיות מישהו אחר.
לפעמים צריך פשוט לעבור גשר.
להניח את מה שכבר סיים את תפקידו
ולבחור מחדש מי אנחנו רוצים להיות.
יום מפעים הגיע לסיומו.
ו…הבוקר 21/6 מתחילים מסע לתוך
היום הארוך המואר בשנה
היו איתנו בחיבור האנרגטי
ותתמלאו בשמש פנימית וחיצונית מרפאה ומאירה
ומוזמנים להעביר הלאה…
באהבה
הילה
