מתוך קבוצת נשים המסר מתאים לכולם.

אנחנו רוצים להתחיל מהתחלה ולאמר לכן שבאתן הנה, וכמוכן כל בני האנוש על פני הכדור היפה שלכם ,באתם הנה בכדי לחיות ביחד, זאת אומרת באתם להצליח ולצלוח מערכות יחסים קלות, ברורות, זורמות, כבדות וקשות ומכאיבות. אם תביטו בחייכן הפרטיים, תוכלו להבחין שיש יותר מהטוב, מהפשוט, מהמותאם לכן מאשר מזה שפחות.

אנו טוענים שמבחינה מספרית יש יותר אנשים בחייכן שכיף לכן איתם מאשר אותם אנשים שלעיתים אפשר לספור אותם על כף יד אחת אבל הכף יד הזו צובעת וחונקת את כל מה שיש. אתם יכולים לראות שאותן מערכות יחסים לא נוחות, אולי בלשון המעטה, מייצרות כל כך הרבה אנרגיה בחיים שלכם שלעתים לא מאפשרות לכם להתרווח לאותן מערכות יחסים שנוח וקל ונעים לכם. זה מתאים גם לתפישה הקודמת שבקושי צריך לטפל ,יש לשים פוקוס על הקושי, אבל זו לא השאלה.

אנו באנו לאמר לכן כנשים אל נשים שדווקא בתדר האמהי נוכחת המהות אפילו במילה, ובמהות הזאת נוכחת ידיעת המקום. ידיעת המקום מדברת על כך שיש לכולם מקום בלב שלכן, וכשיש לכולם מקום זה פתאום נעשה אפשרי ,והפלונטר הזה שנגמרו הכלים ואי אפשר למצוא את קצה החוט, בהתרחבות של המקום יש הבנה שלא צריך כלים, ואפילו לא צריך להתיר את הפלונטר כי הוא לא אפשרי, העניין שלחזור ולדוש ולדון ולהבין ולהכות במקומות העבריים בטעויות שכל כך בוטות, זה רק כאין וכאפס מהפלונטר כולו. אף אחד בקיום שלכן שאיתו קשה לכן היום זה לא מפגש ראשוני, ואותה אמא ואותה חברה ואותו אח ואותו בעל, זו לא פעם ראשונה לכן ואל תנסו לפרום את הפלונטר כי זה לא אפשרי. כנשים אל נשים, חיים שלמים אתם יכולים להעביר בלחטט ולהבין ולפרוס והראש והשכל, זה רק קצה הקרחון, אם אתם מכירים את האמת של הקרחון כל מה שנמצא מתחת למים הוא בלתי נראה, לא תוכלו להגיע לתוצאה כי אין תוצאה, לכן אנו אומרים: מה קורה כשאתם לוקחים את האור- את הלהבה הקטנה שלכם ומניחים על הקצה של החוט של הפלונטר ונותנים לה להמיס ולחתוך? היא חותכת, בנוסף יש לכם את כלי המספריים המשולבים שלכם, אבל אנו מדברים איתכם דווקא על האור שלכם, ואז נשאר לכם חלקיק קטן ואיתו אפשר לשזור צמה משותפת, איתו אפשר לארוג באריגה עדינה את הרצון שלכם, וזה לא שלא יהיו קשיים בדרך, אתם פשוט לא תקראו להם קשיים ,תעשו עוד כמה עיניים באריגה, בסריגה, ברקמה שלכם ותיצרו חוט שעובר הלאה, שלא נתקע על עין, ובוודאי שלא חוזר אחורה, ותבינו שהחוט השזור הזה יש לכן חלק בו, כי אתן ממקומכן, נשים מוארות, יודעות את תבונת הלב, היא לא במילים ולא במעשים, היא בנוכחות, היא גם לא קולטת דרך מילים ומעשים אלא באהבת הלב, במקום הזה שהוא מוכן ללא תנאי.

ובהתקרבות הזו שלכם אתם קרובים יותר לבריאה, לבורא. בני אנוש מייצרים גם דברים איומים שכאילו אין להם לכאורה מחילה, והבריאה חומלת, כי לכולכן כנשים יש את פתח החמלה, והחמלה היא המקום שבא מתוככן, הוא המקום שלא נמצא בעבר ולא בעתיד רק כאן ועכשיו ,ומבין שהשותפות הזו היא הזדמנות, לחתוך את החוט ולהוציא אותו מלבכן זו טעות! הוא גם לא יצא, להמשיך ולייצר מאמץ זה גם כבר לא יעבוד , ההרגשה שעם אותו אדם שלבנו כבד עליו, המקום הכי כבד וכואב להרגיש שהמשקולת הזו דווקא פותחת את הידים שלנו לחיבוק ,ומתוך הלב שלנו ששם נמצאת המשקולת הזו עוטפים את המשקולת בחיבוק, זה קשה בהתחלה אבל ככל שמסכימים להרפות, רואים איך המשקולת הכבדה הזו הופכת להיות עגולה ולאט לאט נמסה, כי החיבור הוא בין שני הניצוצות, בין לב ללב בין מה שבין, לא בין מה שמופרד, ורק כשיש את ההסכמה הזו מתרחשת התחברות וזו כל התורה כולה, זו החמלה וזו האהבה, זה מה שבאתן לעשות כאן – לאהוב, זה גם החיבור שלכן בעיקר אל הקשיים שלכן, להביט להם בעיניים לחבק אותם עד שיימסו בחום הלב.