קבוצת מתחילים – יום שני

נרגשים ונפעמים להיות אתכם, ברואים יקרים. זהו לא דבר של מה בכך, לעצור לרגע את שגרת היום ולבחור בכם, לבחור בהיזכרות שלכם בכם. יש הרבה קשיים ומכשולים ביום יום שלכם, שמשכיחים מכם למה באתם. מה זו הבחירה בחיים האלה. לעתים רבות מדי נוח יותר להניח לשאלות ולתהיות ולהתנהל בעשייה קדחתנית כדי לא לפגוש, בעצם. ומי זה ה”לפגוש” הזה ?

ה”לפגוש” הזה הוא, כפי שאתם בודאי מבינים, זה אתכם.

מופלאים אתם, כל אחד בגווניו, באיכותו, בבחירות שלו, בכל מה שיש לו מלפנים ומאחור וכל הפוטנציאלים בסל הכלים המשובח שאיתו הגעתם. ורבים מדי בבני אנוש אינם ממצים ואינם מכירים אפילו את הדרך שלהם. עסוקים בדרכים צדדיות, עסוקים בהשאלת דרך מאחר, באיזה מלבוש שמתאים שנראה, ובעצם, כל ה”מסביב” הזה לא מאפשר לכם, ברואים יקרים, להיות בשמחת הלב. אנו לא מצפים מכם שתשיגו איזו מטרה, אנו מזמינים אתכם לחזור הביתה.

היום יותר מתמיד. הרקיעים פתוחים, יפהפיים, מוסטים במעברים פתוחים וחשופים עבורכם, שיהיה לכם יותר קל ונגיש, אתם ואנחנו – החוויה הארצית והחוויה השמימית – אין הפרדה. זה ביום יום, זה בכוס הקפה ובתשומת הלב אל המלבוש שלכם, זה בתנועת הידיים, בסיבוב הראש ובהלמות הלב. זה בפשוט, ועם זאת – במשמעות החיים.

כפי שכבר אמרנו, אתם לא לבד וגם אנחנו לא לבד. שלובי זרועות אנו אתכם ואתם איתנו, מתוך שמחה, מתוך בחירה – לא מכורח המציאות. לא אילצו אתכם, אם כי הנשמה שלכם לחצה היטב, כי פשוט נמאס לה לספר סיפורים ולהמציא תירוצים למה היא כל כך מתרחקת. הדרך היא קלה: כל מקום שנראה לכם שהוא במאמץ, זה סימן ראשוני לכך שהוא אינו מדויק. אתם לא הולכים לעבוד קשה, ובטח לא לסבול. שלובי זרועות, מחובקים, צועדים ביחד, ואם תהיה איזו מהמורה ואם תמעדו – אתם לא לבד. תוכלו להבחין מדוע בחרתם לא להבחין מראש, ומה יש שם במהמורה הזו שאתם רוצים עוד לראות.

השותפות של הקבוצה היא חלק אינטגראלי מהתהליך.

כמובן שאפשר לעבור גם את תהליך ההיזכרות בתקשור ובדרך הביתה גם לבד, אבל עוצמת הקבוצה מקצרת תהליכים ומאפשרת לכם להיות ביחד כמחנה משותף, זו פנימיות בפרטיות במקומות הכי רוטטים ואישיים ובד בבד היחד מאפשר גם לשחרר ולהכיר דרך האחר את אותם מקומות. לא זרים אתם, ובוודאי זו לא הפעם הראשונה שנפגשתם ולא רק בחיים האלה.

זה הרגש. כרגע לא נתעכב בזה, כי זה בכלל לא רלוונטי.

הרלוונטיות היא ההרגשה של הבית. תזכירו לעצמכם שזה הבית, הבית הוא כמובן לא אותן קירות בטון יפים ומושקעים, הבית הוא אתם, תתחילו להרגיש שאתם בוחרים להיות אתכם בבתיכם.

בכל מקום תקשיבו לסימנים שמגיעים. תקשיבו לדיאלוג שמגיע מולכם. אם משהו לא נוח בגופכם תפנו אליו – הוא מאותת, מדבר, הוא רוצה הקשבה לא של רופא מומחה, קודם כל שלכם, והמקום שלכם לא תלוש מהקשריות, אבל דבר ראשון כפי שילדכם נופל אתם שואלים אותו מה שלומך, נותנים לו חיבוק, משהו מבקש תשומת לב, תקשיבו מבעד למילים ולצבעים, תהיו נוכחים שם, כמו תשקיטו קצת את הווליום, בכדי להבחין, ותראו שבקלות יחסית הדברים יהיו ברורים, ואם לרגע הלכתם לאיבוד בריבוי האפשרויות אל תיבהלו, תשימו לב למקום שהלך לאיבוד – שם יש נקודה משמעותית. אנו קצת מרחיקים לכת, רק רוצים שמהפגישה הראשונה המופלאה שלכם איתנו תזכרו, שלובי ידיים יוצאים מכאן, שמים לב אליכם, במקומכם, אל ביתכם הנמצא אתכם. תרשו ללב לחייך כאילו ציירו לכם סמיילי על הלב. כל פעם שמשהו מכווץ יפתיע אתכם, זה תדר שיזכיר לכם וגם לנו לאוורר שם.

אנחנו לא נפרדים, גם אם לא ניפגש עכשיו שבוע – אנחנו ואתם לוקחים אתכם איתכם זה כל מה שיש. זכרו את אהבתנו. תודה לכם.