יש ימים במסע שבהם אנחנו לומדים,
יש ימים שבהם אנחנו פוגשים אנשים,
ויש ימים שבהם המורה הגדול ביותר הוא השקט.
כזה היה היום החמישי, יום שבו ההקשבה הפכה לדרך.
יום שבו גילינו שוב עד כמה עמוק אפשר ללכת פנימה
כשמפסיקים לרגע לדבר.
פתחנו את הבוקר במקדש האדם, הפעם לא חיכו לנו הסברים.
גם לא סיפורים, או פרשנויות, או ידע.
הבוקר חיכתה לנו חוויה.
סיור ללא מילים.
רק אנחנו, חדרי המקדש
ו… צלילי הגונג.
צלילים שעלו ונעלמו כמו נשימה.
התחלנו באולם האדמה.
התחברנו בתקשור לכוכב שלנו מתקופת אטלנטיס הקדומה,
והלב נפתח (עוד…) מעט יותר אל העולם.
המשכנו (בשקט…) דרך אולמות נוספים,
בלי למה או איך,
רק ב… להיות.
המקדשים, האור, הצלילים, השקט – יצרו יחד ולחוד מרחב אחר,
מרחב שבו הזמן כמו מאט, ומשהו עמוק בתוכנו מתחיל להיזכר.
לרגעים הרגשנו כאילו אנחנו מרחפים בתוך חלום…
לקחנו איתנו את השקט גם אל ה'קווים הכחולים' (The blue lines).
הבנו, שאי אפשר להיות פנוי לקסמים אם לא מפנים להם זמן, תשומת לב.
לפעמים הקסם נמצא ממש קרוב,
רק ממתין שנפנה לו מקום.
אז יצאנו לצעוד בדרך הקווים הכחולים,
במזג אוויר חם ולח למדי,
כשתשומת הלב נתונה כל כולה ל…
קצב.
לצלילי התיפוף.
לתנועה.
המקצבים השתנו לאורך המסלול,
לפרקים הם היו איטיים, מהירים, רכים, עוצמתיים.
כך, צעד ועוד צעד, רק על הקווים הכחולים,
בתוך עצמנו.
צעדים שהם יותר מכל, מפגש בלתי אמצעי – איתנו.
עם הדרך, עם הקצב האישי, עם מידות ההקפדה וההרפיה.
כל אחד מאיתנו עשה בדרכו את צעדיו שלו,
בה בעת כולנו צעדנו יחד.
כיסא הפראנה האנרגטי היה עוד חוויה אישית במיוחד,
כזו שכמעט בלתי אפשרי להסבירה במילים,
את האדוות שלה יגלו הימים שיבואו.
ובסיומו של יום נוסף במסע בממלכת דמנהור הקסומה,
נושאת עיניי עוד צעד פנימה אל הבית שבלב,
וכבר תוהה איך זה שקו הסיום מצייר כה מהר את רישומו,
הייתכן?
לילה טוב אחרון מדמנהור, לקבוצה המופלאה והמחוברת זכיתי בכם…
הילה 
