שלא ייגמר לעולם
איך מסכמים שבוע שנדמה כמו חיים שלמים?
איך נפרדים ממקום שבמשך שישה ימים פתח עבורנו שער אחר שער:
אל הטבע, אל המקדשים, אל הסיפורים העתיקים, אל השקט, אל עצמנו.
ואיך בכלל מסכמים מסע שבסופו אתה מגלה שלא באמת הגעת למקום
חדש, אלא חזרת הביתה.
אל חלקים בעצמך שחיכו לך כל השנים…
את יומנו האחרון פתחנו במרחב מיוחד במקדש, 'החדר הסודי',
שאינו פתוח לכל מבקר בדמנהור (זכינו…).
על הקירות חיכו לנו דמויות מכל תקופות ההיסטוריה האנושית,
כל אחת נושאת סיפור, תדר.
ביקשתי מכל אחד ואחת להתחבר לדמות ש'קוראת לו',
ושוב התבקשנו להקשיב למה שמבקש להגיע.
כך יצאנו למסע מתוקשר נוסף,
מסע בין עולמות,
אל המפגש הייחודי של כל אדם עם עולמו הפנימי.
כשפקחנו עיניים, נדמה היה שחזרנו ממקום רחוק מאוד.
ומאוד קרוב.
ואז, בטבעיות, בלי לתכנן, עלה לו שיר,
החזקנו ידיים במעגל ושרנו יחד:
"אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…"
השירה מילאה את החדר, המילים כמו קיבלו משמעות חדשה,
שלא ייגמר לעולם.
לא רק הים.
לא רק החול.
לא רק המים.
גם החיבור.
גם ההקשבה.
גם היכולת להתפעם.
גם הידיעה שיש בעולם מקומות ואנשים שמזכירים לנו מי אנחנו באמת.
היו שם רגעים של התרגשות שקשה לתארה במילים.
רגעים שבהם הלב פשוט יודע.
וממש לסיום, ישבנו למעגל אחרון,
כל משתתף קיבל בתקשור מסר מדויק עבורו,
באופן (לא) מפתיע, כל מסר אישי היה גם מסר לכולנו.
הפכנו לקבוצה, שהפכה למעין ישות חיה של תמיכה וצמיחה.
ויותר מכל הדהדה בחדר המילה תודה.
תודה לכל האנשים הנפלאים שבאו ממקומות שונים והפכו
בתוך ימים ספורים למעגל של לבבות פתוחים.
תודה לדפי שהייתה שם לאורך כל הדרך,
בשקט, ברגישות, בהקשבה, באהבה.
המסע הזה הסתיים אבל משהו ממנו ממשיך ללכת איתנו.
בצעדים. במחשבות. בחלומות.
בלב שנפתח לרווחה
ובתפילה,
"אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…"
הילה 
