פרק מספר 1

איך מתקשרים עם הבן שאיננו?

מתאריך 12/03/2024

הילה וקסלר וגל אמיר בשיחה כנה על מוות, שכול ואובדן.
איך התקבלו אירועי השבעה באוקטובר בעולמות הרוח והתקשור?
מה קורה שם, בנקודת המעבר שבין החיים כאן לחיים שמעבר? ואיך ממשיכים לצמוח בלעדיהם, אבל לגמרי איתם?

אורחות בפודקאסט: רקפת בנדה וימי רז, אמהות יקרות שאיבדו בפתאומיות בנים צעירים ומצאו את הדרך המשותפת להמשיך יחד, באמצעות החיבור לתקשור.

צפיה בפרק בוידאו

האזנה לפרק באודיו (שמע)

תמלול הפרק:

הילה:

היי, הגעתם לפודקאסט להתקשר הביתה אני הילה וקסלר, מייסדת מרכז הילה לתקשור במעגן מיכאל.

גל :

ואני גל עמיר עוסקת בתקשורת, סקרנית ושואלת שאלות. הילה ואני מנהלות שיחה כנה בנושאים שונים. לוקחות את התקשור והתודעה אל מציאות חיינו.

הילה:

מזמינות להאזין בראש פתוח לקחת מה שמתאים ואת היתר לשחרר עם הרוח.

גל :

וואי וואי.

הילה:

וואי, זה אמיתי.

גל :

זה קורה. הוא לחץ על פלי. ערב טוב ושלום להילה וקסלר.

הילה:

היי גלגול, ערב טוב לך ואיזה כיף. עולמות נפגשים.

גל :

מרגש מאוד. עוד לא התחיל הפודקאסט, וכבר אני אומרת לך תודה שבחרת אותי לקדם את העניין הזה ולשמוע ממך.

הילה:

את יודעת למה? חוץ מזה שאת מקסימה.

גל :

תמשיכי.

הילה:

בחרתי כי דווקא את באה לא מהעולמות שלי, ואת באה מעולם מאוד, עם כי הכל מתחבר, אבל מאוד ארצי ושואל שאלות וסקרן ואקטיבי וצעיר ומתחדש. וכל הדבר הזה מאוד מעניין אותי להגיע באמת לאנשים שלא בילד אין החיבור הרוחני נמצא בעולם שלהם.

גל :

ואז רגע, אני אתחיל כבר בשאלה. את רוצה במילה להגיד מי את ומה את עושה כאן? ונסיים בלמה פודקאסט בכלל?

הילה:

אז כן, אז שמי הילה וקסלר. אני ממעגן מיכאל, אנחנו שתינו מאותו הכפר. ויש לי מרכז רוחני, אם כי אני לא לגמרי סגורה על המילה הזאתי. מרכז לתקשור למעלה מעשרים ושלוש שנה אני בתוך התחום. התחום הזה הגיע אליי בהפתעה, אני עד היום טוענת שרוחניות זה לא ממש אני, אלא אני מבינה את הקונספט הזה של החיבור בין הרוח לתוך החיים ואני מבינה שזה משתלם.

גל :

מי שלא מכיר אותך, אני רק חייבת להגיד שאת נורמלית.

הילה:

סופר נורמלית, נורמלית מידי, מעצבנת עד כמה שאני נורמלית ורגילה. ועם זאת אני מתעסקת בכל התחומים, הכי רוטטים, מה שנקרא. בחיבור לעולמות אחרים, לכל המנעד הזה שבטח נגיע אליו אם לא היום אז בהמשך, ובעצם עד עכשיו עשיתי כמה פוסקטסטים. אבל התראיינתי לפודקאסטים של אנשים עם רוח רוחנית, ובעצם הבנתי שבמיוחד עכשיו, שהכל כל כך השתנה, האמת היא שכבר מהקורונה אבל עכשיו עוד יותר אפילו, בעצם יש קריאה לדבר על הנושאים מאוד גלוי, מאוד פשוט, מאוד רגיל ואינטימי, איט איז וואט איט איז, מה שנקרא, בלי להתחיל להפוך את זה לאיזשהו גוריות או דרך מסויימת כי זה במילא נמצא כאן. לא פשוט בשבילי לצאת מהבית בערב וככה להגיד, "יאללה בואי", ולארגן את הדבר הזה. אבל באמת אני חושבת שיש דרישה, בעיקר בעקבות שני הפודקאסטים שהיה להם המון השמעות והמון תגובה. המון אנשים חזרו לזה ושאלו והתעניינו. יש ממש קריאה מהמקום הזה שהרבה אנשים מאזינים לפודקאסטים. זה עניין. ובנוסף לזה, בחרתי גם בנושא שהוא בעצם הנושא שאם הייתי חושבת על זה לפני כן לעשות פודקאסטים, לפני השביעי לאוקטובר, אז הייתי לא הייתי עושה את הנושא הזה. הייתי עושה אותו נושא האחרון. אבל מכיוון שזה הנושא שלנו, היום אנחנו נדבר על שכול ואובדן. זה באמת נושא מאוד קיים. מאוד אקטואלי. הוא תמיד היה, אבל עכשיו הוא עלה בעצם יותר ויותר על פני השטח. יש המון קריאה ודרישה. ומכיוון שזה חלק משמעותי מעבודת התקשור, זה לא הרוב, אבל יש לי דרך משלי בתוך התחום הזה, אז אנחנו היום ככה נהיה על זה.

גל :

האמת שזה כבר בשיחה המכינה שלנו הופתעתי שדיברת על שכול, א'- בלי להניד עפעף ובלי רעד בקול. וגם תוך כדי הבנתי שזה לא העיסוק המרכזי, ושזה גם בעצם איך שהוא, סליחה על הביטוי, אבל נון אישו מבחינת התקשור והעיסוקים שלך. או שאני מגדירה לא נכון?

הילה:

זה אישיו מאוד גדול, ואני ככה רגע חוזרת. בערך שנת 2011 אני החלטתי שאני יותר לא עושה תקשורים עם נפטרים, עם אנשים מתים. זאת מכיוון שיצא ככה שהיה ממש גל מאוד גדול, של בעיקר אמהות שהגיעו לפגוש את היקרים שלהם. והיקרים שלהם הגיעו דרכי, אני הייתי הצינור, אני המתקשרת, אם זה לא ברור עדיין. והדבר הזה השאיר, אחרי שהיה את הסשן הן הלכו לדרכן ואני נשארתי עם תחושה נורא קשה, שהלכה והצטברה. ובעצם החוויה הזו שאני מתקשרת את הבן היקר שלהם או את הבעל שלהם, או את האדם הכי יקר להם והן לא, זה נגד כל התפיסה של החיבור לרוח שלי. כי התפיסה של החיבור לרוח שלי, שזה לא שלי. אני לא יוצאת דופן. אני לא נולדתי עם איזה איכויות או סגולות שהן יוצאות דופן.

גל :

אולי מכאן, אני מנסה לחשוב למה חשבתי שזה כזה פשוט, זה בגלל שאת אומרת שזה בעצם שייך לכולם.

הילה:

נכון גל, זה באמת שייך לכולם. ואז בעצם חזרתי חזרה להדרכה, שזה החיבור שלי שאני קוראת לו הדרכה, אולי בהזדמנות נדבר איך זה בדיוק עובד, ובעצם אמרתי להם אני מפסיקה, אני לא רוצה. אני אמשיך לתקשר בשאלות, להתפתחות, לקורסים וכל מה שאני עושה, גם מסעות בעולם וכולי, אבל אני לא אתקשר נפטרים. אני לא יכולה לעמוד בכאב הזה שאני יכולה לדבר עם הבן שלה והיא לא יכולה. ואז בעצם ההדרכה באה ואמרה, "אוקיי, אנחנו נוריד לך טכניקה, שיטה, שאם לפני 2011 זה היה הדבר הכי אחרון בקורס שלמדנו, וזה היה נורא מורכב וכולי, נהפוך את זה לפשוט, כמו כל דבר שאת עושה. ובעצם הורידו את האמורפיות, את המורכבות הזו בשלושה צעדים ואמרו לי "שחקי את זה". קבענו שנה שלמה שאני הולכת עם השלושה צעדים האלה, איך לפגוש את היקרים.

גל :

קבענו זה את וההדרכה?

הילה:

כן, קבענו זה אני והדרכה. זה היה רק ביני ובין ההדרכה. ובעצם במשך שנה שלמה הלכתי בקיבוץ, או כל מי שהגיע אליי, אני לא תקשרתי יותר נפטרים. אמרתי להם "אני לא עושה את זה". כל מי שפנה אליי, אבל התחלתי ללמד. ואם מישהו בא לסשן לפגוש את היקר שלו, אז פשוט לימדתי אותו את הטכניקה, ואז נכנסתי יחד איתו לתוך המרחב הזה, ויכולנו לעשות טיונינג. ויותר מזה פשוט הלכתי לאנשים בקיבוץ, די הזויה הייתי, ואמרתי לאנשים בכלל שלא שאלו אפילו, רציתי לראות אם זה עובד על כולם או רק על מי שנורא רוצה. ואז פתאום שעוד ועוד אנשים פשוט למדו את הטכניקה, פשוט דיברו עם היקרים שלהם. לא חיכו שיבליח להם באיזה חלום או לא חיכו שפתאום יגיע איזה סימן או פתאום תהיה איזה צמרמורת, אלא פשוט ידעו להתחבר. כך עברה שנה. היה לי למעלה מחמישים הצלחות, אני חושבת שמעט מאוד לא, אנשים שפשוט לא זה לא עבד להם, אבל זה פשוט היה מדהים. רציתי קצת להוכיח את ההדרכה, מה אתם עושים דבר כזה מורכב לפשוט.

גל :

מה אז הלכת לאנשים בקיבוץ והדרכת אותם על דעת עצמך?

הילה:

כן, שאלתי אותם אם אתה רוצה. את יודעת, יש לנו פה קהל כזה גדול, כל כך הרבה אנשים שאיבדו מישהו, אז אמרתי להם, "אתם רוצים לנסות? אני צריכה לנסות משהו". אמרתי להם, "בוא, נעשה ניסיון וזה בסדר שזה לא יצליח", כי זה גם יאשר את הדבר הזה שזה לא כזה פשוט. ופתאום זה עבד. ואז בתום השנה הייתה לי מעין התחייבות לעשות כנס. ובכנס הזה, הכנתי אותו, עשינו ממש סרטונים ואנשים היו אומרים לעלות לבמה ולספר, והייתי צריכה ללמד את הטכניקה.

גל :

הכנס היה בנושא נפטרים? חיבור לשכול, חיבור לאובדן.

הילה:

לגמרי, זה היה מאוד מהפכני והיו צריכים להירשם מראש לכנס, ולא נרשמו.

גל :

רגע תחזיר אותי בזמנים. זה קרה מתי?

הילה:

זה היה 2011 – 2012.

גל :

אז 2011 – 2012 את עושה כנס, אין נרשמים.

הילה:

בוא נגיד, אולם קולנוע זה 250 איש, נרשמו 50. בעיקר חברים שלי. כאילו פדיחה, או אלה שכבר ידעו. ואני הכנתי אותו ממש, עשיתי לזה פולדרים כאלה וכרטיסיות. נורא התכוננתי כי אמרתי וואי, זה הדבר.

גל :

וגם זה היה זה היה כאילו זה היה החוב לדרכה, נכון? אחרי שנה זה היה הדיל.

הילה:

ואני זוכרת, שישי בבוקר, לא ביטלתי, כאילו לא יכולתי לבטל. זה כבר היה עם כל כך הרבה אנשים, התפדחתי, אמרתי, טוב, אז נצמצם את הכל לחמישים קרוב. נעשה איזה משהו עם ההדרכה ויהיה בסדר. תקשיבי, בתשע בבוקר התחילו להגיע נחילים של אנשים, לא היה מקום במגרש החנייה. אנשים פשוט קמו בבוקר בידיעה שהם צריכים להגיע.

גל :

איך את מסבירה?

הילה:

אין לי מושג, אבל היו שורות. תקשיבי היו כמעט היו 200 איש בוודאות, בצדדים אולי היה שם אחד או שניים מקומות ,אנשים ישבו על המדרגות והכנס הזה היה מדהים. היה שורה שלמה של אנשים שבאו לאותה משפחה, האחיות, ההורים, הילדים, מישהי שנפטרה מסרטן, החברות שלה, ככה שורה שלמה וכולם דיברו איתה בו זמנית.

גל :

בכנס תקשור.

הילה:

לימדתי את השיטה וזה קרה באון ליין. על המקום.

גל :

ואיך את מסבירה את זה שבאו מאות אנשים בלי שנרשמו, ובעצם את ידעת שמגיעים 50, ופתאום בתשע בבוקר באותו יום את קולטת שהכנס שלך מפוצץ. מה קרה שם?

הילה:

גם שאלתי את האנשים, "למה לא נרשמתם? מה הבעיה להירשם?". אז אנשים אמרו, "היה לנו פתאום קריאה בבוקר", או כזה מן, "וקמנו ונסענו ואספנו". כזה מן. אבל זה לא אחד או שניים זה באמת נחילים. לא היה מקום. אני זוכרת שאבא שלי בא ואמר לי, "תגידי, את לא יכולה לארגן מראש שיהיו מקום בחנייה?", אמרתי לו "תקשיב, לא ידעתי". כאילו אנשים לא מצאו חניה.

גל :

הכנס הוכתר כהצלחה.

הילה:

כן, זה כבר ממש היסטוריה וזה נורא מזמן. ובעצם מאז זה מה שאני עושה. אם בן אדם רוצה לפגוש את היקר שלו הוא בא. אני מלמדת אותו, אני מכווננת את זה מתוך הידיעה שאם אני יכולה, כולם יכולים. וזה פשוט עובד ועובד, ועובד, ועובד. ואם מישהו צריך קצת יותר מטיונינג אחד זה גם עובד. אז זה מחזיר אותנו רגע לרוח התקופה הזו. אז למה עכשיו? אז אני אספר סיפור.

גל :

כן, את תספרי סיפור, כי בעצם נשמע כאילו את יודעת המאזין שישמע את זה יגיד "טוב, אני מתקשר להילה ואני בא", אבל גם משם כבר התקדמת, נכון?

הילה:

באיזה שהוא אופן. אז כמו שאתם מבינים, אני מקבלת סימנים. דרך אגב, כולנו מקבלים סימנים, אולי נעשה פרק אחד על סימנים, ובעצם גם אני מהשביעי לאוקטובר באמת לא ידעתי איך לפעול. בעצם כל מה שהיה מתוכנן לשנה מקודם ותוכניות של קורסים ומסעות וכולי, הכל ככה דמם וכולנו נכנסנו לאיזה סטרס. אני עבדתי בתקשור יומי, כל פעם, ובעצם גם המסרים היו מאוד לא פשוטים שקיבלנו. אנחנו לא ניכנס לזה כרגע.

גל :

רוצה קצת להגיד משהו על המצב האישי שלך באופן כללי? כבן אדם.

הילה:

זה גם כן חלק מהעניין. גם אני במצב האישי שלי. יש לי ילד שהוא בצבא הקבע, רב סרן, והוא היה כמובן בתוך כל… גם בשביעי וגם אחרי זה בעזה, וזה הרטיט את הכל. שלא נדבר על כל הסביבה שלנו, על כל החברים, כמו כולם, כולנו בתוך עמנו חיים, וזו עדיין תקופה מאוד קשה שבעצם, מה שנקרא אם אנחנו כל הזמן עוסקים באור ולהביא אור ולהתחבר ולעשות טוב, וככה פתאום אנרגיה כל כך חשוכה וכל כך של רוע שאי אפשר. אין לו מילים אפילו. של פחד, של אימה, שתכף כל הדבר הזה מתרסק עלינו. אז מה עשינו כל השנים? לא התקדמנו? לא הצלחנו להביא אור? אז היו המון תהיות ומי אני ומה אני וכל הדבר הזה. ומול זה ההישרדות המאוד ראשונית של הבהלה והפחד ואיך יוצאים מתוך הדבר הזה. ואיך מחזיקים את עצמי, את המשפחה ואת כל האחרים שמאוד נתמכים. ובאמת אני מודה שככה קצת תפסנו, כל אחד הסתגר ככה בביתו. לא פתחנו כלום, לא ידענו איך להגיב. ואז בעצם אחרי כחודש כבר התחלנו קצת להחזיר את המרכז לפעול פה ושם. אני כן אומר שנפתחו כמה קורסים שבהם היו גם מפונים וגם שתי בנות זוג של נרצחים. היו דברים מאוד קשים, היו ועדיין כאילו. והמון המון מעגלים שאי אפשר, אי אפשר, זה מגיע מכל מקום וזה אול אובר. ואז בעצם, חודש אחרי השביעי באוקטובר אני מקבלת איזה ערב אחד טלפון לא מזוהה. ואני בדרך כלל בערבים משתדלת, אני מודה, לא לענות. ובטח לא למזוהים. אני כבר ככה פד אפ ואני אומרת מקסימום ישאירו הודעה או וואטסאפ ואני אחזור. ואני מרימה את הטלפון. אומרת "שלום".

"שלום, הילה. קוראים לי רקפת ואני קיבלתי מסר לפתוח את התקשור לבוא לקורס, להתחבר".

אני אומרת לה, "וואו, איזה כיף. אז אנחנו פותחים קורסים ואני אפנה אותך למי שיכולה לספר לך את כל הפרטים".

ואותה רקפת ככה מתעקשת ואומרת לי "לא, אבל אני קיבלתי מסר בצורה מאוד ייחודית או בצורה שונה", היא אמרה.

אני אומרת לה "מה זאת אומרת?", כי אני חשבתי שאיזה חברה אמרה לה תלכי.  מסר.

ואז היא אומרת לי "הבן שלי נהרג בשביעי באוקטובר. ומאותו רגע הוא אמר לי לבוא להילה במעגן מיכאל, הילה וקסלר".

אני אומרת לה, "מה?", כאילו הייתי בשוק, לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי. אני מחוברת לכל העולמות אבל זה עוד לא שמעתי. ואני אומרת לה "הוא הכיר אותי? את הכרת אותי?".

"לא. אני אולי שמעתי אבל אני לא הכרתי אותך והוא בטח לא הכיר אותך, לפחות לפי מה שאני יודעת".

ואז אני אומרת לה, "מהיכן הבן שלך?", ככה רגע להתאפס, "מאיזו יחידה?".

אז היא אמרה לי "הוא משלדג". אז נופל לי אסימון כזה, וואו.

אני אומרת לה, "זה עידו?".

אז היא אומרת לי "איך את יודעת?".

אני אומרת לה, "עידו הוא החבר הכי טוב של הבן שלי". ורק יום לפני זה דיברתי עם הבן שלי שצריך ללכת לפגוש את הורים וללכת לקבר של עידו. צריך להכיר בזה, כי הוא לא עשה את זה. ודיברתי, שאלתי אותו "אתה רוצה שאני אבוא איתך? יש מה שיכול לעזור לך?", והוא ככה די דפדף אותי. ופתאום עידו, מעולמות האחרים מוסר מסר לאימא שלו לבוא להילה וקסלר במעגן מיכאל.

גל :

פעם שניה שאני שומעת את זה ואני יותר בצמרמורת מהפעם ראשונה, זה פשוט לא יאמן. ואני צינית, אנשים לא יודעים איזה צינית אני.

הילה:

קיבלתי אישור להגיד את השמות ואת הדברים, זה הכל מפורסם, אני דיברתי עם רקפת ותכף גם נגיד את ההמשך. ואז שתינו ככה עם דמעות ואני ככה יודעת שאיך שאנחנו סוגרות את הטלפון אני מתקשרת לבן שלי, לדור, ואני מספרת לו שיש לו ד"ש באיזה דרך מהחבר שלו, ואנחנו ככה מדברות. אני מכירה את הסיפור המשפחתי, אני יודעת, הייתה החתונה ויש עוד דברים בתוך הדבר הזה. זה מאוד חזק ועוצמתי וזה נושא כל כך מורכב, ואני אומרת לה "בוא אליי. מתי שאת יכולה אני מפנה כל מה שיש עד שתבואי אליי. זה לא סתם. אנחנו נשב, נעשה סדר בדבר הזה ויהיה לך את החיבור". יום יומיים אחרי זה היא אומרת לי "אני יכולה לבוא", והיא מגיעה. כמובן היו עוד כמה דברים שהחברה הכי טובה שלה הייתה איתי באיזה שליחות בפיליפינים, וכאילו כל מיני…

גל :

חיבורים למיניהם.

הילה:

חיבורים כאלה ושמות ותאריכים ודברים, באמת זה רק הלך ונפתח כמו איזה משהו נורא חזק. כאילו איזה כוונה כל כך גדולה הייתה פה, אתה אומר לעצמך וואי, זה אול אובר. ותוך כדי, אגב, שאני משוחחת איתה אז התקשרה אמא של גדעון, שגם תדבר כאן, שגם נהרג והיא מתקשרת בדיוק באותו זמן. כאילו היה איזה דיבור בין העולמות. זה משהו שכולך צמרמרות זה לא קורה כל יום, בטח לא זה, אבל גם לא שפתאום היא מתקשרת והכל היה שם כזה וואו. והיא מגיעה, ואני ככה שומעת מאוד ברור "תני לה מחברת אנחנו עושים את הטכניקה". אני מלמדת אותה, אני מסבירה לה טיפה, שניה רגע שותות כוס קפה ביחד, רגע מתחברות לב אל לב. ומאותו רגע היא פשוט… הוא הכתיב לה לדעתי כמעט מחברת שלמה. אני באיזשהו שלב הרגשתי מיותרת. אז קמתי. זה מביך לשבת בתוך סיטואציה כזאת, שהבן אדם כבר בחיבור. וזה כאילו וואו וזה שלו, ואתה יושב מולו ואין לך מה לעשות. לא היה לי מה לעשות. אז קמתי, ואז אני שומעת את עידו, אומר לי "הילה קחי גם כי אני רוצה להכתיב לך" והתחיל להכתיב לי גם דברים, על המרכז ועל עוד כל מיני דברים. זה היה ככה גם דברים אישיים, ואחרי זה השווינו וראינו שיש קורלציה בחלק מהדברים. בקיצור, זה מאז אנחנו כבר בתהליך, ובאמת, ההבנה המאוד גדולה שזה אפשרי לכולם, ושאין שום סיבה בעולם שהחיבור הזה לא יהיה למי שחפץ בו והוא קיים. ואין שום סיבה, במיוחד עכשיו שהכל כל כך רוטט, שאם מישהו רוצה לנסות את האופציה הזאתי, רוצה לבדוק אותה, לא רק לחכות שאולי יום אחד זה יבליח ויגיע. אולי זה מתקשרת תמסור איזה סימן ופתאום יש אישור לקיימות, כי יש קיימות אחרת. זה לא מחזיר אף אחד, החיבור לתקשור, אבל זה מחבר אחרת. חיים אחרת. והחיים נראים אחרת בחיבור לעומת על לא. ואני מלווה המון אנשים, זה חלק מאוד גדול מהעבודה שלי, ואני רואה את ההבדל. חלק מהאנשים אחרי אובדן, והם פשוט לא יכולים להמשיך וזה בסדר. אין פה שום שיפוטיות. אבל אם הם מבינים שיש איזשהו חיבור ופתאום הדברים עובדים מול סימנים, ועל ההנצחה, יש המון עניין עם הנצחה. ופתאום האדם שרוצים להנציח עוזר לכוון את זה, אומר איפה הוא ומה חשוב לו, אולי מה פחות חשוב לו. אז פתאום יש איזושהי הנכחה של איזה שהוא עשייה שונה. אני כן יתפוס עוד נקודה בתוך הדבר הזה שאני רואה לאורך זמן. אני רואה ש… נקרא לזה העולם שמעבר, יש בו גם דרישה, מה שפחות היה בעבר. אבל היום אני רואה את זה יותר שיש את הקריאה. כמו שעידו קרא לאמא שלו, יש המון קריאה. לפעמים אפשר לשמוע אותה. קריאה לחיבור, גם מהצד השני. זאת אומרת, אם פעם חשבנו שרק אנחנו צריכים את זה, היום אני מגלה יותר ויותר שזה כלים שלובים.

גל :

אז בואי נעשה רגע עצירה ואני אשמע אותה את רקפת שאיבדה בן בתאונת דרכים.

רקפת :

הכל התחיל בעשרים לרביעי, 2021, אוטוטו, ממש עוד רגע, שלוש שנים, בוקר, יום שלישי כשקיבלתי את הבשורה שספיר, הבן האמצעי שלי ושל בעלי, נהרג בתאונה בתל אביב. במהלך השבעה, אני חושבת שכבר ביום הראשון, הודעתי ואמרתי את זה בקול רם לכל מי שרק רצה לשמוע וגם מי שלא רצה לשמוע, שברגע שיהיה לי את הכוחות אני אמצא את הדרך חזרה לספר. היה לי הרגשתי את זה בכל נים ובכל וריד ובכל חלקי גופי, שהאמהות שלי והקשר שלי עם ספיר לעולם לא הסתיים, הוא פשוט יהיה אחר. ואת הדרך לאחר, יש לי משימה למצוא. והיו המון חיבורים מרתקים, קוסמיים, רוחניים ומרהיבים במידה אחת שהביאו אותי אל העולם הזה. בסוף השבעה באמת הגעתי להילה, שהילה פתחה בפני את השביל ברגע שאפשרתי לדלת הזו להיפתח. מבחינתי הוא איתי באופן מוחלט, תמיד, ולמרות שזה קצת הזוי, יותר מתמיד. כשהוא היה כשהוא היה פה איתנו, בעולם הזה, בעולם הגשמי הזה, בארץ הזו, אז הרבה פעמים הוא לא היה איתי. הוא היה בעולמות שלו, בחיבורים שלו, בטיולים שלו, בארצות הרחוקות, בהתרגשויות שלו. הרבה פעמים לא הייתי שותפה לו, כי בחור צעיר, בן 21 בן 22, ההורים פחות שותפים ומעניינים אותו. יותר מעניין לכבוש עולם, לכבוש בנות, לכבוש מטרות. וההורים הם נמצאים איפה שהוא שם ברקע מאחור, אבל הם לא שותפים מלאים למה שקורה ביום יום. והיום הוא ממש חלק ממך ממני. אני מוצאת את עצמי מתייעצת איתו ומדברת איתו ומרגישה אותו ומחבקת אותו ומסתכלת עליו ונהנית ממנו ומקבלת המון חיזוק ממנו. ובאמת זה איזה שהוא חיבור שהוא לא היה קודם. זה מדהים שמתוך האין הזה יש כל כך הרבה יש. זה כזה גדול שאי אפשר להסביר את זה. זה רק משהו שכשאתה נמצא בו אתה באמת מבין אותו. אחד הדברים היפים היו שבשבעה חברה אמרה לי שהיא קיבלה מסר מספיר שהוא רוצה שאני אתקרב לעולם הזה. זה היה לי ברור מאליו שהוא הוא מחכה לי, הוא מחכה שאני אמצא את הדרך. אירוע כזה, כמו לאבד ילד בגיל 24, אי אפשר להמשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה. משהו צריך להשתנות. ואני ידעתי ואני הבנתי וקיבלתי באהבה, ואני גם עכשיו מקבלת את זה באהבה רבה, את הצורך שלי להיות במקום הזה הרואה שאומר לאנשים בואו תראו. זה קטסטרופה נוראית ואני באמת לא מאחלת לאף אחד דבר כזה. אבל מתוך הדבר הזה יש עולם גדול, רחב, מופלא, חזק שאני מזמינה אותכם להיות חלק ממנו. ובפרט היום, לאור האירועים הכל כך קשים שאנחנו חווים כולנו. המלחמה והאובדנים הגדולים, כל כך הרבה צעירים שלא נמצאים כאן איתנו. אני מרגישה את הצורך הגדול מאוד להגיד לכל מי שחווה אירועים כאלה, כמוני, פרידות בטרם עת, פרידות קשות, סיפורים מורכבים, עצובים. אני מזמינה אותם לבוא ולחפש את הפתח שיראה להם שאפשר גם אחרת. ונבין שהפרידה הזאת, זאת פרידה שהיא פרידה מגוף אבל היא לא מהנשמה. והנשמה של ספיר ושלי יהיו מחוברות לנצח. וכשאני אסיים את תפקידי פה, הוא יחכה לי שם, ואנחנו נחזור להיות ביחד. אחד.

הילה:

כמו שככה שמענו את רקפת והבנו שיש שם ממש פרוייקט, שהוא לא התחיל מהשביעי לאוקטובר, הוא כבר היה מתוכנן לפני זה, באמת להקל על השכול למי שמתאים ליצור חיבור. ומה שאנחנו הבנו שיש דרישה מאוד גדולה מהצד השני, כמו שאמרתי, שיש קריאה להגיד: תהיו איתנו, אנחנו נעזור לכם. אנחנו, הילדים, הבני זוג החברים, לא הפסקנו להיות. כל עוד אנחנו מחוברים אליכם בלב, כמו שאת לא הפסקת להיות אמא שלי או החברה שלי או הבת זוג שלי, אני לא הפסקתי להיות שלך. יש עוד חיבורים, ובואו תמצאו את ההמשך. ובעצם הדרישה הזו, הקריאה הזו היא בעצם להקל עלינו. אני כן אומר משהו. לאורך המון שנים וחוויות והתנסויות, אני יודעת שטוב שם. המעבר לעולם הנשמות הוא בגדול מקום טוב להיות בו. זאת אומרת, להם טוב. אני לא יכולה להגיד לכם את זה עם חתימה, אבל אני יכולה להגיד לכם את זה עם שנים ואלפי אנשים שליוויתי, ותמיד אותו דבר. לא קר להם, הם לא רעבים, טוב להם, הם לא כלואים או לא כלואים בתוך גוף, הם משוחררים ויש שם חיבורים, ואנחנו גם נשמע את ימי מספרת על חוויית היציאה.

גל :

כן, את אמרת שהמעבר הוא טוב. ממש מעניין לשמוע. אני חושבת שזה השלב אולי הכי מפחיד, אותו מעבר.

הילה:

המעבר הוא בעצם שחרור מאוד גדול של אור ויש לנו תיאור של גדעון שסיפר מה קרה, וכשהם קולטים את הכאוס שנוצר בפרידה שלנו מהם, זה משבר מאוד… הם יודעים את זה והם מכירים, אבל זה באמת הכאב הנורא גדול. זאת אומרת לא שהם חווים כאב, אבל הם רואים אותנו. ואז מתקיים דבר מאוד מעניין. באיזה שהוא אופן, לרבות אנשים שיצאו לא בזמנם, אז אני לא פחות מדברת נגיד על סבתא שלי שסיימה 80 שנים. בטרם עט מה שנקרא, או בתהליך מאוד כואב ופתאומי ופוצע, או תהליך של חולי, ואז בעצם הם באיזה שהוא אופן אומרים לנו כל פעם שהם חייבים לנו. חייבים לדאוג לוול בינג שלנו, שאנחנו נמשיך. כי אנחנו פה נשארים בכאב ובריק, להם יש מלאות, וכשאנחנו מבינים את התנועה הזו אנחנו בעצם יוצרים חיבור של התפתחות. ואני פוגשת הרבה אנשים שבעצם לקחו את החיבור הזה ויצרו בעצם איזה שהוא שביל של משהו משמעותי בחיים, לאו דווקא להנצחה. אבל לחיבור.

גל :

את אומרת שאם אני מבינה את זה שככל הנראה טוב שמה, אז אני פותחת פתח להתפתחות שלי עצמי? זה בעצם מה שאת אומרת?

הילה:

רבע ל.. אז אני מאפשרת.

גל :

מבינה שאני לא מבינה כל כך?

הילה:

כן, זה בסדר, בגלל זה רציתי שתשאלי, כי בטוח את לא מבינה ועוד הרבה אחרים, כי זה לא מובן לפעמים. רק כשפוגשים את זה, לי זו שפה מאוד מובנת כבר כי אלה הם חיי, אני בתוך זה. אבל מה שאני אומרת זה שהנוכחות, ברגע שמחברים את הנוכחיות, זאת אומרת שאני יודעת שיש לנו שיח, שאנחנו כבר פתחנו את הדיאלוג הזה, והוא מתי שמתאים לי, זאת אומרת, זה לא רק כשהולכים לקבר.

גל :

הוא קיים, הוא אפשרי, הוא נוכח בחיים.

הילה:

אז בעצם השלב הבא הוא ליצוק תוכן לתוכו. ויש נגיד… אני זוכרת מתקופות מאוד ראשוניות, אז למשל אמא אחת שהיא פסיכולוגית או משהו כזה, והבן שלה נהרג, זה לפני הרבה שנים, והם יצרו חדר הנצחה בבסיס, איפה היה החייל, בבסיס שלו. והיא הייתה פעם בשבוע, באה ועושה מפגשים לקצינים. ובשבילה, אני זוכרת שזה היה ימי שלישי, הימי שלישי האלה בשבילה זה היה כאילו, היא הייתה מחכה וכאילו היא הייתה פוגשת אותו הוא, והוא היה עוזר. היא כאילו שומעת אותו, וביחד הם היו עושים את הסשן. ומכיוון שזה מקום שהוא הכי אהב, אז היא התאהבה גם במקום הזה ויצרה שם איזה שהוא בונדינג ומשהו שנורא נורא משמעותי להתפתחותה. והוא תמיד היה איתה ברקע.

גל :

אבל את אומרת זה לא רק להנצחה.

הילה:

אמרתי זה לא הנצחה, היא באה והייתה עושה שם טיפולים פסיכולוגיים.

גל :

היא הייתה נותנת מעצמה בכלל.

הילה:

כן, היא הייתה באה פעם בשבוע, זה היה שלה בהתנדבות. והוא היה איתה כל הדרך, כי זה היה איפשהו בדרום או משהו כזה, והיא הייתה בעצם עושה שם איזה שם סשנים למפקדים, לחיילים. אבל יש המון סיפורים ודברים.

גל :

אז הוא הוביל אותה והוא ליווה אותה בעצם, והוא כיוון אותה לשם.

הילה:

זה היה מאוד משמעותי בחיים שלה, זה היה התפתחות, התהליך. ואני מכירה את זה, הייתה מישהי שהבת שלה נפטרה, ובעצם הן היו עושות משהו ביחד בטלוויזיה, וכתבו ביחד ספר וכאילו עשו דברים משותפים והיא ידעה כשהיא נמצאת. אז זה בעצם מוביל. השלב הבא, זה לא מיידית. אבל השלב הבא הוא שלב של יחד אחר. ליצוק תוכן בתוך החיים, כי מאוד קשה בריק הזה ליצור תוכן.

גל :

מקודם דיברנו על המעבר, על אותו מעבר דרמטי מהחיים של פה, אני לא יודעת איך את קוראת לזה, חיים של שם? אני לא יודעת אפילו.

הילה:

העולם שמעבר. זה עושה כזה לייט.

גל :

ודיברת על גדעון, גידלה שלנו, ואמרת שהוא אמר, אבל למען המאזינים כמוני, זה לא שהוא אמר, אלא הוא אמר לאמא שלו מהעולם שמעבר, סיפר לה על אותו מעבר.

הילה:

נכון. אולי גם ניתן פה את המקום שימי תספר טיפה בכמה מילים, היא בקול שלה תספר. אצל גדעון זה משולב, זה גם דרכי עובר, כי הוא כותב שירים ועושה דברים מאוד מיוחדים, וגם עובר דרכה, זאת אומרת דרך אמא שלו. זאת אומרת, יש כל מיני שילובים. בדרך כלל הפגישות איתי כמתקשרת, כמתווכת, הן פעם פעמיים, וזהו זה, לא צריך אותי יותר. זה בכלל התפיסה שלי. אני לא רלוונטית, אתה רלוונטי ואתה תמצא את הדרך, אני אעזור לך. הפגישות איתי בכלל הן לא פגישות, הן חד פעמיות, כדי שלא ליצור תלות. וגם לא ליצור תלות בבן או בבת או ככה אלא להתחבר, לדעת את המקום, להתחזק. ואז כשצריך, כשמרגישים, כשפתאום שוחים בים, כשפתאום הולכים לטיול, פתאום מרגישים שיש משהו משפחתי. יש כאלה שנגיד מקבלים ברכה ליום הולדת או מעבירים ברכות. זה גם קורה הרבה שפתאום ככה… מי שכבר בתוך העולם הזה אז כבר הוא מעז אפילו לומר שקיבלתי מסר. לפעמים אומרים את זה בחלום או באיזה…

גל :

זהו, בטח חלק מהאנשים מתביישים

הילה:

כן, בהתחלה מתביישים עד שלא מתביישים.

גל :

אבל מי שלא מתביישת ולדעתי לא התביישה בזה אף פעם, זאת באמת ימי. את רוצה רגע שנשמע מה יש לה לספר בבקשה?

ימי :

לא קיבלתי את המציאות רק ממה שקורה בגשמי. זאת אומרת שהילד שלי איננו וזהו, וזה יש רק גוף ואין עם מי לדבר, אלא היה לי ברור שיש המשך גם אחרי המוות הנוראי הזה, והתלישות הזאת פתאום, נעקרת לך הבטן וכל הגוף. אני לא צריכה… כל אחד יכול לדמיין את זה. זה גם הבן היחיד שלי, דרך אגב. זאת אומרת, יש לי את עמיתי, כשהיא בת לכל דבר, מגיל 4 וחצי, אני לא ילדתי אותה אבל אני מאוד מחוברת אליה. מה שקרה שאני באמת ברגע שקרה האסון הזה, הנוראי אני ישר צעקתי להילה. "איך זה? איך זה קרה ואיך זה?". קבענו פגישה והם אמרו לי משפט כזה, "גדעון הוא מלאך שהושאל ל- 20 שנה". זה כאילו היכה בי, מה זאת אומרת מלאך? מה היו לו כנפיים? מה זאת אומרת המכתוב הזה? מה זה? עד היום אין לי תשובות אבל זה הציל לי את החיים, כי הבנתי שיש עם מי לדבר. הנשמות יכולות לתקשר. לפני יום השנה תמיד הוא היה מופיע והוא היה מכין שירים ליום השנה. הייתי מקריאה שירים שהוא היה ממציא. כי לפני זה גם הייתה לו נטייה לכתוב שירים. אז אני אקריא רגע את מה שהוא כתב לנקודת השחרור, שזה בעצם הרגע של העזיבה שלו את האדמה שלנו.

"נקודת השחרור: בנקודת השחרור מתקיים מפנה. מפנה שפונה פונה אליי, מגמיש את חושיי, משחלל את איכותיי, מתמצת מהותי ומשחרר את נשמתי לחופשי. נוצר פעמון בזמן, שאם הגונג נפתח האור בסנוור אימתני ומושך אותי לעברו. האור חזק, מסנוור אור חם ומחמם. האור חובק ומלטף, אני מרגיש בבית. בשלב הזה זו הרגשה הממלאת את כל חושי ותפילותיי. הרגשה מאין כמותה שמילים רק ישבשו את נוכחותה. ואז- הקלות, קלות של רכות, של קלילות, של רפרוף של עיפעוף, של טוב מטוב, ויש מיש, ורך מרך. והכל כל כך זך. והסינוור והעיוורון המשכיחים את כל שהיה. נדמה שרגעים אלו הינם לנצח. ואז באחת מתקדשת לה התמונה מהיכן באתי. מבט על שנוכח בסיטואציה של כאב, חוסר אונים וסבל אינסופי. פער אין סופי של נוכחות קלילה, מופלאה, משקיפה ביודעה כאב אימתני. הכאב הארצי הדחוס באדמה ובגוף אינו מורגש, אבל נראה לעין. אותה צללית של היות אחרת במציאות שמתגלה, יוצר פער, מנתק ובלתי מתאפשר לתרגמו כי אין פה מציאות ויש כאן השתנות. וההבנה החזקה שבשיא הסבל, בנקודת הגונג יש פיצול של הנאה אינסופית וסבל אין אינסופי באחת. וכל האחת הזה הוא אני, כן, הילד הזה הוא אני".

זה אומר הכל. אני מבינה שהוא ממשיך להתקיים ואני באה לתקשר איתו.

הילה:

אז ימי  זה באמת סיפור, גם דרך אגב בספר שכתבתי "להתקשר הביתה", ויש גם פודקאסט על הספר, אנחנו לא נרחיב בזה, אבל בעצם אני רציתי רק לשים סיפור אחד. זה פרקים פרקים על כל מיני תהליכים של חיבורים, של נושאים מאוד מהותיים בחיינו, ואחד זה שכול.כי ספר אפשר לכתוב ספר שלם רק על שכול. ואז באמת זה הסיפור כולו. ואז כשאנשים קראו את זה, הם אמרו שחסר, אז בעצם חזרנו לעוד סיפורים והוספנו עוד כמה סיפורים. אבל זה באמת הסיפור המרכזי על התהליך, על כל החיבור ובטח שמעתם חלק ממנו. זה באמת סיפור מאוד עוצמתי. הרבה פעמים אנשים בדיעבד מגלים שהיו סימנים לפני זה, שהכינו. הרבה פעמים אתה רואה שהאנשים שיצאו בטרם עת, הם גמאו את החיים. שומע את זה הרבה, הם כאילו היו צריכים להספיק גם את זה וגם את זה והיו על זה והיו מאוד או וורבלים או מאוד מתנסים בדברים, וככה מספיקים. ורק אחרי זה, בדיעבד אתה אומר, וואי, מה בער? יש תמיד את השאלה שאנשים שואלים, האם זה קבוע מראש, מכתוב, מה שנקרא, או האם זה יכול גם היה להשתנות?

גל :

שואלים אותך את זה בתקשורים?

הילה:

המון אנשים שואלים. המון שואלים האם זה היה חייב להיות, או בטח במצב של מלחמה, שפתאום יש הרבה, שמתרחש משהו מאוד גדול כמו שקרה בשביעי באוקטובר ואחריו. זאת שאלה לא פשוטה, אני חושבת שאין לה תשובת בית ספר.

גל :

זה לא חד משמעי.

הילה:

לא חד משמעי. אבל מה שכן יש, אני יודעת שלכל אדם יש מספר, בוא נקרא לזה בצורה קצת לקונית, יציאות.

גל :

פתחי יציאה

הילה:

פתחי יציאה. אז לכל אדם בדיפולט שלו, בתוכנית חיים שלו, יש לו כמה אפשרויות. ולפעמים זאת יוצאת ולפעמים זאת יוצאת ולפעמים יש תהליכים. אז אין משהו מאוד ברור שבן אדם ידע שרק בגיל הזה. לפעמים יש יוצאי דופן שאנחנו אחרי זה בדיעבד, כשמשוחחים… אז למשל אצל גדעון היה בעצם תוכנית של 20 שנה בדיוק, והוא נקבר ביום הולדת 20 שלו. אז לפעמים כן, אבל הרבה פעמים זה… ורק בדיעבד אתה מבין את המקום הזה.

גל :

את אומרת שהיכולת לתקשר עם אנשים שאיבדנו היא קיימת אצל כל אדם, שזו טכניקה שאת יכולה ללמד. ואת אפשרת את הטכניקה, לאחרונה, אני לא מדברת 20 שנה אחורה, לשתי בחורות, אימהות שאיבדו בנים. לשתיהן גם במקרה קוראים רקפת, שתיהן גם קיבוצניקיות. נכון? כאילו זה סיפורים קצת משיקים. והן יוצאות, מטפלות בעיסוק היומיומי שלהן. אבל הן לוקחות את זה גם צעד קדימה כרגע, נכון?

הילה:

נכון. אנחנו הבנו שבעצם יש קריאה מאוד גדולה לפרוס את זה, לתת את זה לכולם. אין שום סיבה שזה ישאר אצלי בקליניקה באחד על אחד או בקורסים. מי שלומד תקשור אז הוא לומד את זה גם כן. אמנם זה חלק מאוד קטן, אבל אנחנו גם לומדים את זה. ובעצם, כמו שאתה כמו שיש דרישה, אנחנו גם כן שומעים את הקריאה, את הדרישה המאוד חזקה. פשוט שזה..

גל :

שזה דו כיווני, בעצם?

הילה:

נכון. יש דרישה ודרישה, זה מאוד נכון מה שאת אומרת. או לפחות אפשרות לפתוח את האופציה הזו. אז הם בעצם עכשיו יפתחו את המרחב הזה בקבוצות וילמדו את הדרך, את הטכניקה, וילוו אותם. אני יכולה ללמד את זה, אבל אני לא אותנטית, למרות שיש לי סופר ניסיון ואני יודעת. אבל לי חשוב שמי שמלמד זה מישהו שמרגיש בלב שלו, שיודע, שהוא עבר, שהוא מחובר, שיש לו את הדרייב ואת את התשוקה. ככה גם המורות שלי בדברים אחרים. ככה כל מי שעובד איתי זה אנשים שיש להם דרייב, שיודעים מה החיבורים, כאן אנחנו מדברים על חיבורים לעולם שמעבר, אבל גם החיבורים לתקשור, מה הם עושים בחיים, איזה שינוי דרמטי. ובעצם הן פותחות עכשיו סדנה של כמה שעות, זה תפור לנו אבל לא עד הקצה, ובעצם ילמדו אנשים שאיבדו. בהתחלה זה יהיה ממוקד ואחרי זה כל מי שירצה. אולי גם בהתחלה זה כבר יהיה כל מי שירצה, זה לא חייב להיות רק מי שנהרג סמוך, יכול להיות גם מתקופות קודמות. יכול להיות שאני נורא מתגעגעת לאיזה סבא או סבתא, זה גם לגיטימי, אין שום הבדל. שאנחנו לומדים את השיטה היא טובה לכולם. ואם יש געגוע אפשר למצוא את החיבור. ואם יש שאלות אפשר למצוא את הקונקשן ואין שום סיבה שלא.

גל :

אני חושבת שאין מי שזה לא מסקרן אותו אבל את בטוח מכירה אנשים שפוחדים מזה או חוששים מזה. למה?

הילה:

ראשית, בדרך כלל אנשים מאוד חוששים, אם אנשים הם קצת ככה קרובים לדת או למשהו כזה אז זה כמו לעסוק באוב או לדבר עם רוחות או לדבר עם נשמות. יש כל מיני מושגים כאלה. ובעצם העולמות השתנו. זאת אומרת, אם בעבר זה היה, בכלל כל הנושא של חיבור לרוחניות ולידע, לגורואים או אנשים מאוד מכובדים או שעשו דרך, כל מיני דתות שלקחו את זה ורק הוא יודע. ובעצם היום אנחנו באים להגיד, בעולם המודרני החדש הכל נמצא בשבילנו. אין שום סיבה שהילה תדע וגל לא. אין שום סיבה. אנחנו קורצנו מאותו חומר. כל אחד יכול. ובעצם התפיסה המשתנה הזו היא לא תמיד נוחה לכולם, לנו מאוד נוח, ואת האמת גם לי היה מאוד נוח ללכת אלייך ושאת תספרי לי מה הבן שלי אומר או תספרי לי מה אני צריכה לעשות מחר בבוקר או מה זה.

גל :

איזה אוטוריטה בתחום.

הילה:

כן, ואת תגידי לי ואני אקבל את זה, ואז אני אבוא כל כמה זמן אני אהפוך להיות תלותית. אנחנו מאוד טובים בזה, אנחנו מאוד אוהבים שיגידו לנו. זה גם קצת סינדרום המטפלת שהייתה לנו בחינוך המשותף, של מישהו שיודע יותר, וזה נורא מסדר לך את החיים. כי פתאום אתה לא צריך לחשוב לבד, ולא לבחור לבד, ולא להיות בתוך הספקות האלה, זה אני חשבתי או אני אמרתי? היא אמרה, זה משהו שהגיע מאיפה שהוא. אז יש פחד. ויש גם כמו איסורים כאלה שנובעים מתקופות מאוד קדומות ובעיקר מפיקדון של מישהו שהוא אמון על זה. בעוד שעידן חדש מדבר על כך שאין דבר כזה, הכל נמצא אצלנו. ואם אני רוצה, אנחנו מדברים פה על שכול, אז לדבר עם היקרים שלי. אני מדברת עם סבתא שלי באופן קבוע. אומנם היא לא יכולה ממש לחדש לי בחיים, כי כבר היא סבתא. אבל היא כן יכולה להגיד לי מה לשים בסלט חצילים, או להגיד לי מה להכין, או לחבק אותי בדרך שלה, וזה נותן נחמה.

גל :

נכון, רצית ללמוד לבשל בריא, נכון?

הילה:

נכון, והיא עזרה. בריא לא יודעת, בריא זה לא, זה לא זה.

גל :

ובכל זאת היא סבתא.

הילה:

כן ממש לא. שניצלים עם הרבה שמן וזה. אז בעצם אני יודעת שיש הרבה פחד ואנחנו מנסים מאוד להנגיש את זה פשוט. ותבחר, תכיר. אני אומרת לאנשים, בואו תתנסו במה מדובר פה. מתאים לכם?

גל :

אולי תגידי על מה מדובר, אתה בא?

הילה:

אתה בא, יש סדנה הרקפות יספרו, ידברו, ואז ילמדו את השיטה. סביר להניח שאני אהיה בחלק מהמפגשים, בטח בראשונים, וילמדו את השיטה. ואז נתרגל ונתרגל שוב ונתרגל שוב. אחרי זה תהיה איזה שהיא תמיכה. כל אחד ילך לתרגל, ואנחנו נהיה באיזה שהוא משהו מאוד דאון טו ארץ, רגיל בתוך הזה. מבט עיניים לא מתחילים לספר, אף אחד לא צריך לספר את הסיפור שלו. אנחנו לא בסדנת עומק. פשוט יש כלי שיכול לעשות את החיבור ואני מנסה להתחבר אליו, ללמוד אותו.

גל :

ואם את צינית כמוני, ואני גם לא מבינה איך את לא צינית, כאילו באמת אני מכירה אותך כי את גם קיבוצניקית. איך שאת מדברת על תקשור אין בך טיפה ציניות? זה בכל זאת משהו כזה, אני לא יודעת איך לקרוא לזה…

הילה:

זה מצויין מה שאת שואלת.

גל :

זה מעורפל. ואז אתה מנסה כל הזמן להוריד את זה, כמוני. ואיך את מדברת על זה בכזאת רצינות תהומית. את אומרת שסבתא שלך עוזרת לך להכין חצילים.

הילה:

נכון. תראי, אני למדתי עם השנים כי אין בן אדם שהיה יותר סקפטי, מתנגד. אני בשפה המקצועית, כאילו מהצד שני שהמדריכים האלה קוראים לי, הם קוראים מתנגדת סדרתית. אני קודם כל אומרת להם, "לא, אל תבלבלו במוח. זה לא יכול להיות. זה לא אמיתי. אין דבר כזה שבקלות מדברים עם מתים". שנה שלמה. תקשיבי בן אדם לוקח שיטה, תק מניע אותה ומריץ אותה. אני לא, אני בודקת. אז מהבחינה הזאת אף אחד לא ינצח אותי. אבל אני בנוסף לזה לא מתווכחת עם עובדות, עם מה שעובד, וזה עובד. אז גם אין לי בעיה שבן אדם אחר זה לא יעבוד בשבילו. אם זה לא מתאים לו זה סבבה. אבל אם יש לכם איזשהו רצון להתנסות בכל העולמות, שממילא הם כולם מדברים על תדרים ועל חיבורים ועל תודעה מתפתחת. זה זה, זה פשוט, זה לא מסובך, זה במילא נמצא פה. אז תשתתפו במסיבה, תשתתפו בתוך הדבר הזה שקיים, ומקסימום תגידו "הטעם הזה, הוא לא בשבילי". אבל ניסיתם. הבהלה מראש, זה ישבש את החיים? החיים שלכם זה הכי שיבוש בעולם.

גל :

החיים שלנו משובשים. שמישהו יוכיח לי שהחיים שלנו לא משובשים.

הילה:

על אחת כמה וכמה כשמישהו יקר, נפטר, נהרג, נעלם לנו מהחיים, זה אין שיבוש יותר מזה. זה פשוט מקפל את עצמו לתוך הכל ואתה רק רוצה להיות איפה שהוא. אתה פשוט לא יכול. ובעצם זה לא לוקח את זה, זה לא לוקח את הכאב, אבל זה נותן לו איזשהו ערוץ נוסף, לא מבטל את זה, זה לא שנשכח, אבל יוצר כמו איזה עוד רגל אחת שנותנת לנו קצת יותר יציבות בעולם המשתנה הזה. ולא סתם העולם הזה נפתח והשתנה, כי גם החיים שלנו משתנים. מה שהיה כשאני הייתי ילדה, זה לא דומה למה שקורה עכשיו, ולא דומה גם למה שקרה כשהייתי בת 20. כל הזמן אנחנו משתנים. ובאמת גם ממה שהקורונה לימדה אותנו ובכלל זה להסכים להשתנות. גל, אני רוצה להגיד משהו שגם. מאוד מחבר אותנו. אנחנו לפני חודש וחצי איבדנו חברה מאוד טובה. עשתה מסע מטורף בחייה. והיא השתחררה בנר שמיני של חנוכה, לפי התוכנית שלה באיזה שהוא אופן, למרות שחשבנו שהיא תישאר פה לנצח ורצינו, אבל היה לה תוכניות אחרות. ואני כן רוצה להגיד שאורית אהובת ליבי היא בשנה האחרונה, הרבה שנים אנחנו בקשר, אבל בשנה האחרונה היינו בקשר מאוד מאוד קרוב, ודיברנו על כל הדברים. אורית בעצמה הייתה מתקשרת מחוננת. היא הייתה מחוננת בכל דבר שהיא עשתה.

גל :

מחוננת בכל דבר שעשתה.

הילה:

כן, וגם בתקשור וגם בחיבור. וכשהיא נכנסה לניתוח וככה יצאה ממנו, אז אנחנו התחלנו והיא הייתה מורדמת ומונשמת, אז אנחנו התחלנו לדבר והיה לנו שיחות עומק מאוד מאוד מאוד עמוקות. כי שתינו ידענו את השפה הזו. והידיעה הזו שאני באמת מדברת עם אותה אורית, ברור שהייתי רוצה שהיא תהיה פה, אבל היא הייתה באיזה שהוא אופן הקלה מאוד גדולה על הפרידה, כי אחרת, גם עם כל המצב והתקופה, אני לא יודעת איך הייתי שורדת את הכאב ואת את החיבור שלנו. גם היינו צריכות לעשות סרט ביחד. את זוכרת?

גל :

היו לנו עוד המון תוכניות.

הילה:

נכון, נכון

גל :

אני אגיד כי את לא תעידי על עצמך, את מאלה, שאני חושבת שמה שאת עשית בעבורה בשנה האחרונה לחייה, בדיעבד, בחיים שלה פה לפחות בינינו, זה כבר אני חושבת שזה השיל ממנה המון מהסבל שהיא עברה. ואם יש משהו שאותי באופן אישי, בכלל לא חשבתי לדבר עליה אבל יש לנו חברה משותפת, אז אם יש משהו שעלי באופן אישי הקל את הפרידה הזאתי, זה הידיעה שהייתה לה שנה מדהימה. בזכותך ובזכות ההכוונה ובזכות כל מה שנוצר סביבה בשנה הזאת, והיא הייתה מאושרת, אני חושבת, בשנה האחרונה.

הילה:

והיו כל כך הרבה סימנים כל כך מרגשים, למשל היא אמרה לי "אני הכנתי את כל את כל הלוויה שלי, את יכולה להיות רגועה. זה נמצא במגירה". כי היא אמרתי לה "מה נעשה? כאילו אני מדברת איתך, אז אולי תגידי". "הכל מוכן". אז פניתי לבעלה והוא אמר לי "כן, הכל מוכן", היא השאירה, אני אפילו לא ידעתי, במגירה היה את כל הפרטים לאיזה שיר, מה, המון דברים כאלה. ואז היא אומרת לי "את גם רשומה שם שאת מקריאה משהו". אמרתי לה "אני לא רוצה אבל, אני ביני ובינך. אני לא מעוניינת". ואמרתי לה "את יודעת מה, אם כן- את מכתיבה לי", והיא הכתיבה לי את מה שהקראתי והיא כתבה שם איזה משפט, משהו כמו ציפורה בת יופי, משהו כזה. ואחרי זה זה פתאום היה מונח על הקבר שלה כתוב כאילו, ההקדשה. היו כל כך הרבה סימנים. והיכולת הזאת, יש לי זכות להתגעגע ואני מאוד מתגעגעת אליה, הלכתי אל הבית שלהם ופתאום ככה הלב שלי דפק בחוזקה ונורא התגעגעתי לחוויה הפיזית. אבל מצד שני אני כן יכולה להגיד שהיא כל כך איתי. אתם יכולים לקרוא לזה מדמיינת, זה בכלל לא משנה לי איך תקראו לזה. איך אנשים יקראו.

גל :

לא מזיז לך. אנשים כאילו לא רואים אותך. את לא מזיז לך בכלל מה חושבים, אולי?

הילה:

כי כל כך הרבה שנים הייתי במדמיינת, זה לא הועיל, זה לא שירת אותי בשום דבר. והיום אני כבר יודעת, אז אני חיה עם זה בשלום. וזה נותן לי, תחשבי שאת היית יכולה… זה כזה שנינות וכזה כיף לדבר עם אורית. תארי לעצמך עכשיו שזה יכול גם להיות לך, היית באה פעם בחודש, יושבת איתה, זה היה להיות בגן עדן. אוקיי? אז הגן עדן הזה יכול להיות פה. הוא לא הלך לאיבוד. והיא עם דרישה מאוד מאוד מאוד גדולה להמשיך ולהיות בקשר. היא ממש… לפעמים אני לא קוראת לה, ואז היא מגיעה, "נו, מה קורה? הלו, כמה אני יכולה להתאפק?", ויש לה, היא מצחיקה כזאת.

גל :

נראה לי שאפשר להקדיש לה את הפרק הזה, לא?

הילה:

יאללה באהבה גדולה. לה ולכל האהובים האלה. יש לנו שם כל כך הרבה אהובים בצד שני, בטח לכולם יש. אפשר בהחלט להקדיש לה ולכל האהובים שלכם שאתם מתגעגעים אליהם. בפשטות אפשר לחזור וליצור קשר. הוא לא יחזיר. אורית אהובת ליבי איננה כאן, כשאני אלך אליה הביתה היא לא תשב שם, אבל היא נמצאת בלב שלי. וכל מי שנכנס אי פעם ללב שלכם, לנשמה שלכם, הוא לא הולך לאיבוד, וזכותכם להתקשר הביתה, ולתת להם להתקשר הביתה מדי פעם. נראה לי שזהו להפעם.

גל :

ותודה. הייתה לי שעה של עונג. אם הפרק היה משמעותי מוזמנים לשתף אותנו וגם אחרים.

הילה:

ועד הפרק הבא הישארו בראש פתוח גם לרוח.

כתיבת תגובה