יש מקומות שנכנסים אליהם ברגליים.
ויש מקומות שנכנסים אליהם בנשימה הראשונה.
היער הסודי של דמנהור הוא כזה.
עוד לפני שמבינים מה מיוחד בו, משהו בך כבר משתנה, נרגע, נוגע.
כאילו המקום לוחש לך בשפה שאין לה מילים, אך הלב מבין היטב.
הדמנהורים אומרים שהיער הסודי הוא 'השערות של המקדש', האנטנות שלו.
היער כמו ניזון מעוצמתו של המקדש החצוב מתחתיו, בדיוק במקום שבו נפגשים
ארבעה קווים סינכרוניים. וכן, כבר בצעד הראשון פנימה משהו משתנה.
השקט נעשה עמוק יותר.
הנשימה מתרחבת.
והלב… פשוט מקשיב.
"עוד לפני שדמנהור נוסדה, בסוף שנות השבעים", מספרת גאצה,
הדמנהורים החליטו לחקור את עולם הצמחים.
הם ביקשו לבדוק האם צמחים באמת חשים, מגיבים ומתקשרים.
באותם ימים, מי שייחס אינטליגנציה לצמחים נחשב כמעט למשוגע.
עץ היה עץ. חומר גלם. לא הרבה יותר מזה.
הם בנו מערכת ביופידבק וחיברו אליה צמח.
בהתחלה לא הייתה מוזיקה. לא היו צלילים.
רק עציץ קטן שהונח על פלטפורמה עם ארבעה גלגלים.
ופתאום… הצמח התחיל לנוע משום שהאותות החשמליים שלו הפעילו
את המנגנון. "אם יצור שאינו מסוגל ללכת מצליח לבחור לנוע… אולי אנחנו
צריכים לחשוב מחדש על המושג אינטליגנציה", חשבו הדמנהורים.
הם גילו שצמחים מסוגלים לזהות מים ממרחקים גדולים מאוד.
עוד לפני ששורשיהם מגיעים אליהם, הם חשים את המינרלים שבתוך
האדמה ומכוונים אליהם את צמיחתם. "אבל זה עוד לא הכול", אמרה.
הם חיברו צמח למנגנון שפתח דלת. כשאדם התקרב, הצמח 'קרא' את השינויים
בשדה החשמלי שסביבו. אם האדם הגיע באנרגיה נעימה וידידותית, הדלת נפתחה.
אם לא, היא נשארה סגורה.
כן, הצמחים מרגישים אותנו הרבה לפני שאנחנו מרגישים אותם.
"לבני אדם יש חמישה חושים. לצמחים ארבעים ושניים", הפתיעה גאצה.
אחד המוזיקאים בקהילה שאל יום אחד: "למה שלא ניתן לצמחים לנגן"?
כך פותחה המערכת שמתרגמת את הפעילות החשמלית של הצמח לצלילים.
והמנגינה, היא משתנה כל הזמן. לפעמים היא שובבה. לפעמים שקטה, או סוערת.
הצמחים, כך נדמה, מצאו את השפה שבני האדם כולם יודעים להקשיב לה,
שפת הרגש. הם רוצים לעזור לנו. לרפא אותנו. לתקשר איתנו.
דמנטל, עץ אלון ממין נקבה, או כפי שאנו מכנים אותה 'העצה', היא ה'אמא' של
היער, מ'זקנות השבט'. מנצחת על תזמורת העצים ויותר מכל חדרה ללב של כולנו.
כשישבנו מולה ותקשרנו את מילותיה, יכולנו כולנו לחוש בעוצמת האנרגיה שהקרינה,
לנהל איתה דיאלוג, לשאול שאלות.
כמה שעות אחר כך, כשישבנו לעבד את חוויית היום בכתיבה, כתב כל אחד מאיתנו
'מכתב מתוקשר' מדמנטל. קיבלנו מסר אישי, כזה שנגע בדיוק במקום שבו היינו
זקוקים לו. באותו רגע הבנו שהמפגש הזה היה יותר מכל שיעור בקשבה. באמון.
קשה להסביר במילים את מה שקרה שם. אפשר רק לומר שהרגשנו נראים.
יצאנו מהיער בשקט אחר. רגועים יותר. שמחים יותר.
עם געגוע מוזר למקום שזה עתה הכרנו.
אל העוצמה של היער הצטרפו מסרים שקיבלנו מקלפי הטארוט, אלה המוכרים
לנו והקלפים הדמנהוריים, שאותם יצר מייסד הקהילה, פלקו.
מעגלי שיתוף אפשרו לנו להקשיב מקרוב זה לזה, לפתוח את הלב ולגלות עד
כמה סיפור אחד יכול להאיר סיפור אחר.
ואפילו שוק צבעוני היה מנת חלקנו היום, גדוש בכל טוב, ביצירה, בצחוק,
מזכיר לנו שהחיים הם גם צבע, הומור, סקרנות ושמחת חיים.
ואולי דווקא כשאנחנו מסכימים לגלות את כל החלקים, אנחנו מצליחים לפגוש
את החוכמה והעומק בדרך הקלה והפשוטה והקרובה ביותר.
"וואו… איזה יום", אמרה לי אחת הנשים, "אם זה מה שעברנו רק ביומיים הראשונים,
מה עוד מחכה לנו בהמשך? כמה עוצמתי עוד יכול להיות?"
"אולי… תגלי", עניתי..
אם יש משהו שכבר למדתי בדמנהור, הוא שלא מגלים את המסע מראש.
פשוט הולכים בו."
הילה
