כמה אומץ צריך כדי לקבל מסר. ו… להתמסר…
לא כזה שמלטף.
לא כזה שאומר לנו כמה אנחנו נפלאים.
מסר שמאיר גם את המקומות שעדיין מבקשים לגדול, אולי להשתנות.
כך פתחנו את היום החמישי במסע.
מעגל של תקשורים אישיים, כל אחת ואחד מאיתנו קיבל מסר.
לפעמים הוא טלטל.
לפעמים הוא עורר התנגדות.
לפעמים הוא פתח דלת שלא ידענו שקיימת.
לפעמים היה בו משהו מרגיע, או… דווקא מסעיר.
אך תמיד הייתה בו אותה הכוונה: להימנע משיפוטיות, לאפשר לנו להתפתח.
להזמין אותנו לפרוץ עוד גבול פנימי, להעז להיות קצת יותר מי שאנחנו באמת.
בשיחה עם סיגל דייקנו את המסע שעברנו,
שאלנו, כתבנו, הקשבנו.
כי גם תובנה עמוקה זקוקה למקום שבו היא תוכל לנחות.
היו שבחרו להתנסות גם במסע בן שבע דקות בכיסא הפראנה.
רק שבע דקות, לפעמים זה כל מה שצריך כדי שמשהו עמוק יתחיל לזוז.
לעת ערב יצאנו אל המקדש הפתוח בדמנהור.
מאז שנת 1985, בכל ירח מלא ובכל מזג אוויר, נערך בדמנהור טקס האורקל.
מעבר להיותו מרשים ומסקרן, הטקס הוא יותר מכל שיאו של תהליך:
במשך חודש שלם אדם נושא בליבו שאלה, אותה הוא מפנה גם אל המתקשרים
של הקהילה.
הוא, לא ממהר לענות עליה, לא מחפש פתרון מהיר. הוא חי איתה. מתבונן בה.
מזקק אותה.
הם, המתקשרים, ממתינים שיגיעו אליהם התשובות,
ואז… דנים, הופכים בהן, ממתינים למסרים נוספים.
לקראת הטקס, נחתמת התשובה הסופית, המשקפת את תשובות כל המתקשרים.
"התשובה אינה הדבר החשוב ביותר", אומרת גאצה.
חשובה באמת היא הדרך שעברה השאלה.
תשומת הלב שהוקדשה לה. תהליך ההתבוננות שקדם לה.
השינויים שחוללה באדם עוד לפני שניתנה התשובה.
כמה פעמים בחיים אנחנו ממהרים כל כך למצוא תשובות,
מבלי לתת לשאלות לעשות את עבודתן?
הטקס החל.
צלילי התופים מילאו את המרחב.
אש בערה במרכז הבמה.
תפילה פשוטה נישאה: שיהיו מזון, מים ושלום לכל בני האדם.
ואז התבקש כל אחד להתחבר לניצוץ האלוהי שבתוכו, לשלוח ממנו אור
אל העולם.
האורקל אינו מבקש רק לענות על השאלות של האדם,
הוא מזכיר לנו שכל שאלה אישית היא גם חלק מסיפור גדול יותר.
שאנחנו אף פעם לא באמת נפרדים מהעולם שסביבנו.
ואז…
כאילו היקום ביקש לחתום את הערב בעצמו,
הירח המלא עלה לאיטו.
גדול.
זוהר.
עוצמתי.
עמדנו שם, בשקט.
נפעמים.
לרגע חשנו חלק בלתי נפרד מהאור הזוהר הזה.
והתשובות, הן לכשעצמן אולי מעניינות, מעשירות, פותחות שערים,
אך יותר מכל, נדמה כי למדנו להעריך מחדש את הדרך אליהן.
זה הלילה האחרון שלנו כאן.
מחר ניפרד מהמקדשים, מהיער, מהאנשים, מהשבילים שהלכנו בהם
בשבוע האחרון.
נדמה לי שהמסע האמיתי בכלל לא נשאר כאן.
הוא נוסע איתנו הביתה.
אל המשפחה, אל העבודה, אל מערכות היחסים,
אל השגרה שמחכה לנו מעבר לפינה.
אולי זו המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו כאן.
לב קצת יותר פתוח.
עיניים שרואות קצת אחרת.
ואור קטן שנדלק בפנים.
אור שלא נועד להישאר בין הרי דמנהור,
אלא להאיר את החיים שמחכים לנו בבית.
הלילה נניח לו פשוט להיות.
ומחר… נצא לדרך עם לב מלא,
ועם ההבנה שהמסע אינו מסתיים כשעוזבים מקום.
לפעמים הוא רק מתחיל…
הילה
