"לחיות יחד זו לא המטרה".
יש משפטים שמספיק לשמוע פעם אחת כדי להבין שהם עומדים
ללוות אותך עוד הרבה זמן.
זה היה אחד מהם.
כי כזו היא דמנהור.
היא לא ממהרת לתת תשובות.
היא מזמינה אותך לשאול, להטיל ספק, להתבונן מחדש במה שנראה
לך מובן מאליו.
היא מסקרנת.
היא מפתיעה.
היא מציפה תהיות.
והבוקר, בשיחה עם גאצה, הגיע עוד אחד מאותם משפטים שנשארים איתך
הרבה אחרי שהיום מסתיים.
"לחיות יחד זו לא המטרה".
לרגע, זה נשמע כמעט בלתי הגיוני.
הרי אנשים מכל העולם מגיעים לדמנהור כדי ללמוד איך בונים
קהילה.
אז איך ייתכן שדווקא שם אומרים שלחיות יחד זו לא המטרה?
"החיים יחד הם רק השדה", המשיכה גאצה.
השדה שבו אנחנו לומדים להכיר את עצמנו.
לגלות את החוזקות שלנו. לפגוש את הפחדים שלנו.
להבין שהאנשים שלצידנו והאינטראקציות החברתיות עימם –
הם אשר מביאים אותנו להתפתחות רוחנית.
אנשי קהילת דמנהור חיים בחברותא. בין 8 ל-30 איש חולקים
מרחב משותף, נוקלאו.
הם אוכלים יחד, מקבלים החלטות יחד, אפילו חולמים יחד.
הרבה יותר פשוט להיות סבלניים, נדיבים ומכילים כשאף אחד לא
מאתגר אותנו. וכשחיים יחד?
מישהו לא שטף את הכלים. מישהו חושב אחרת ממני.
אחרים קיבלו החלטה שלא אהבתי.
הילד של השני מתנהג אחרת משאני מצפה ועוד ועוד.
שם, במקומות האלה של החיכוכים ואי ההסכמות, מתחילים השיעורים
האמיתיים. בדמנהור מאמינים שאנחנו גדלים ומתפתחים בזכות השונות בינינו.
לכל אחד יש משהו שאין לאחר, ה-דבר שהופך אותו למי שהוא.
לכל אחד יש מתנה אחרת לחלק.
ההתפתחות מתחילה ברגע שבו אנו מפסיקים לנסות להפוך את האחר
לדומה לנו, ברגע בו אנו מסכימים לשאול:
מה אנו יכולים ללמוד ממנו?
פעם חיינו בשבטים.
היום, כך מאמינים הדמנהורים, אנחנו חיים במידה רבה של נפרדות.
האבסורד הוא שמעולם לא היו לנו כל כך הרבה דרכים לתקשר,
ומעולם לא היה לנו קשה כל כך להיפגש.
להיפגש באמת.
לראות את האחר.
איני יודעת אם נחזור הביתה ונמהר להצטרף ל'קהילה',
אני כן יודעת שכל אחד מאיתנו ייקח איתו מכאן מתנה אחת לפחות.
אולי את היכולת להקשיב קצת יותר.
אולי את הסקרנות כלפי מי ששונה מאיתנו.
ואולי את ההבנה שההתפתחות שלנו כמעט תמיד מתרחשת במפגש
עם אנשים אחרים.
לאחר שהעשרנו את עצמנו בידע חדש, המתין לנו שיעור מסוג אחר לגמרי.
הפעם, ללא מילים, ללא שיחות, ביני לביני,
על 'הקווים הכחולים', החוצים את רחבת המקדש העילי.
"איך קוסמים עובדים?" נהג פלקו לשאול.
לא כדי לדבר על קסמים, כדי לדבר על בני אדם.
הוא האמין שכדי להפוך ל'קוסמים' של החיים, לא צריך כוחות על.
צריך להתאמן. לאמן את החושים. לאמן את הפוקוס.
כי רק כשאנחנו נוכחים באמת, אנו יכולים לכוון את האנרגיה שלנו למקום
שבו אנחנו מבקשים ליצור שינוי.
כך, לצלילי התופים, פסענו על ה'קווים הכחולים', ב…פוקוס,
ולא, זה לא היה קל להיצמד לקווים, לקצב המוסיקה, להקפיד על הצעדים.
אבל הרי באנו לכאן כדי להתרחב אל מעבר לקווים שלנו, הלא כן?
היום עוד המשיך,
תרגלנו תנועה עם שלומית,
פגשנו מדיטציה חדשה,
שבנו בהתרגשות אל המקדש.
ובתוך אולם המראות, פגשנו את עצמנו מקרוב ומרחוק, מבפנים ומבחוץ.
זה היה יום שמבקש נשימה, הקשבה, תשומת לב. פוקוס אמרנו?
כנראה, שגם מה שעדיין לא הבנו, כבר התחיל לעבוד בתוכנו.
אז נפנה עוד קצת מקום בלב,
כי מחר מחכה לנו עוד יום גדוש בטוב…
הילה
