זה היה יום של מפגשים עם אנשים שחולמים ובונים.
יום של זיכרונות מאטלנטיס, של סיפורים על ראשית דרכה של דמנהור,
ושל מפגש אינטימי עם חברי נוקליאו שחיים את הערכים שלהם כדרך חיים.
בדמנהור אין שואלים "מה שלי?"
בדמנהור שואלים "מה שלנו?"
כל הבתים והקרקעות במקום שייכים לקואופרטיב משותף, וכל חברי
הקהילה שותפים בו.
אך טבעי אם כן שהם חיים בקבוצות במרחב משותף הנקרא 'נוקליאו'.
את הבוקר פתחנו בביקור בנוקליאו בייתה.
לפי האגדות המקומיות האדמה באזור הזה הייתה פעם כמו איים צפים
על פני המים, ואולי משום כך גם היום מורגשת כאן תנועה רכה, זורמת
ושקטה יותר.
בבייתה יש ספירלה המשמשת לטקסים, והמקדש שלה הוא לב הקהילה.
והאנרגיה, איזו אנרגיה, מרעידה גוף ונפש.
חברי הנוקליאו קנו את הבית כשהיה כמעט חורבה.
לאט־לאט הרחיבו, בנו, שיפצו ויצרו ממנו בית חי ונושם.
כיום כבר מתכננים את הרחבת המקום באמצעות כיפות וקשתות גיאומטריות,
שביניהן ומתחתיהן יזרום הנחל.
כמו דברים רבים בדמנהור, גם כאן החלום עוד הולך ונרקם תוך כדי תנועה.
אלמנט המים ממשיך עימנו גם בהרצאה של גאצה על אטלנטיס.
היא תיארה אי עצום בלב האוקיינוס האטלנטי,
ערים אדירות, גדולות כל כך עד כי בני האדם נראו בהן כמו נמלים.
ערים שבתוכן זרמו מים.
מבנים שתוכננו כך שהרוח עצמה תנגן בהם מוזיקה.
גנים עשויים מתכות.
חקלאות שהתקיימה מתחת למים.
תרבויות רבות ושונות שחיו יחד, במה שנראה כמו חגיגה
גדולה של אנושות, יצירה, יופי ואמנות.
החורבן הפיזי של אטלנטיס היה תוצאה של חורבן רוחני.
מחשבה שקשה שלא לשמוע בה גם הדהוד לעולם שבו אנחנו חיים היום.
את ארוחת הצוהריים סעדנו בנוקליאו,
ישבנו בחדר אוכל שנראה היה כאילו נלקח מתוך סרט איטלקי.
שולחן ארוך. אוכל נהדר. יין.
שיחות שמתנהלות בכמה פינות במקביל. צחוק.
אנשים שנכנסים ויוצאים.
ולרגע נדמה היה שאנחנו לא אורחים, אלא בני משפחה שהגיעו לארוחה
משפחתית גדולה של יום ראשון.
"שינוי הוא אסטרטגיה. דרך חיים. היכולת לזרום עם החיים ולא להיאחז במה שכבר נבנה", האמין פלקו.
הוא ביקש לפתוח את דמנהור לצעירים, לאנשים חדשים, לרעיונות חדשים.
לא כולם הסכימו איתו.
בסופו של דבר הוא עשה צעד מפתיע ועזב את דמנהור.
עם קבוצת צעירים יצא למסע שנקרא 'משחק החיים'.
הכלל היה פשוט: מי שנכנס למשחק נכנס במאה אחוז.
בלי לדעת לאן נוסעים. בלי לדעת לכמה זמן. בלי לדעת מה יקרה בדרך.
רק להסכים לצעוד.
במהלך המסע הצטרפו אנשים נוספים.
"אם כולם רוצים באותו רגע בדיוק את אותו הדבר – אפשר לעשות ניסים", אמר.
כשחזרו לדמנהור, המתח בין הוותיקים לצעירים כבר היה מורגש.
הרעיונות החדשים לא תמיד התקבלו בהתלהבות.
ואז נולד משחק. שתי קבוצות: המייסדים מול אנשי "משחק החיים".
המשימה: הדגל.
הצעירים קיבלו ראשונים שטח משלהם, ביתא.
והדגל הונף.
הוותיקים המתינו לרגע המתאים.
לבושים בשחור. עם משאית שחורה, בתוך דקות ספורות הדגל נתפס.
מה שהתחיל כמשחק הפך למאבק אמיתי.
כעסים. רגשות. מתחים.
בסופו של דבר פלקו עצר את המשחק ואמר:
"אף אחד לא ראוי לדגל."
למחרת כולם נפגשו. התנצלו. הקשיבו.
ואפילו עבדו יחד על בניית המקדשים. איזה שיעור…
בשלב הזה של הסיפור, הזמינה אותנו פורמיקה המקסימה
לעבוד עם חימר רך. ליצור.
לתת ליצירה לדבר במקומנו.
ישבנו יחד בחדר, מוזיקה מדיטטיבית עדינה ברקע. ידיים בחומר.
שקט נדיר, מהסוג שלא צריך למלא במילים.
בסיום, איש לא הסביר את יצירתו. רק האחרים סיפרו מה הם רואים,
מה היצירה מעוררת בהם.
זה היה מרגש ומפתיע לגלות כמה דברים אחרים יכולים לראות ביצירה
שנולדה מתוך הידיים שלנו, כמה מרחב יש ביצירה בצוותא.
חתמנו את היום מול נוף עוצר נשימה של העמק שנפרש מתחת לבייתה
הרים. עצים. שמיים. ושקט.
עמדנו שם דקות ארוכות, מביטים. נושמים. סופגים.
נושאים תפילה
פשוט להיות…
הילה 
