"מראה, מראה שעל הקיר, אמרי נא לי, מי היפה בכל העיר?"
מי מאיתנו לא זוכר את המשפט הידוע של המלכה,
אמה החורגת של שלגיה.
באגדות, המראה הייתה זו שיודעת. זו שקובעת. זו שמחזיקה את
האמת, או אולי את הפחד ממנה.
במסע שלנו, מצאנו את עצמנו שבים אל חדר המראות שבמקדש בדמנהור,
לא כסקרנים מבחוץ, אלא כנכנסים פנימה.
לא כדי לשאול קול חיצוני מי היפה מכולן,
אלא כדי להעמיק את הראייה דווקא ביופי הפנימי.
עמדנו שם, בלב של הלב של המקדש.
המרחב שאומר הכל – גם מבלי לומר דבר.
חדר של אור, זכוכית, הדהודים עתיקים.
תחושה ברורה שכאן, כבר אי אפשר להסתתר.
לא מאחורי תפקידים. לא מאחורי סיפורים.
לא מאחורי מסכים של הסתרה,
גם לא מאחורי מלבושים כאלו ואחרים.
ברגע, הפכו המראות שסביבנו להדים של הנפש.
וכשהבטנו בהן – לא ראינו רק את פנינו.
ראינו את עצמנו.
פתאום, כל קול פנימי שביקש מקום – קיבל הד.
כל כאב קטן שהודחק – ביקש להיראות.
והלב… הלב כבר לא הסתפק בלחש.
הוא דיבר. בעוצמה.
הגונג ריחף במרחב כמו תדר של אמת.
הרטט שלו חילחל לכל תא בגוף,
ושיחרר…
שיחרר אותנו מהמקומות שהצטברו בתוכנו מבלי שנרגיש.
שיחרר פחדים. ביקורת. צורך בשליטה.
שחרר ושחרר והותיר רק שקט.
שקט עמוק שמבקש הקשבה חדשה.
נשאבנו פנימה.
לתוך שיחה כנה עם מי שאנחנו באמת,
לתוך דמויות מהעבר שזיכרונן צרוב בנו מימים ימימה.
בלי עיניים זרות. בלי קהל.
רק אנחנו – עם עצמנו, עם החלקים שאנו.
בחסות המראות והמילים העוצמתיות – לא פחדנו ממה שנראה,
ידענו שכל מה שעולה – בא כדי להתרפא.
וכל מה שאנחנו – מספיק בדיוק כפי שהוא.
אט אט חלחלה בנו הידיעה:
אנחנו המרכז של חיינו.
המרחב כולו נוצר כדי להזכיר לנו
שיש בנו כל אשר נדרש,
כדי לשוב הביתה – אל עצמנו.
אל היופי הפנימי המחבק אותנו אל חיקו.
והתמסרנו…
בחדר המתכות שבמקדש, חיכתה לנו חוויה מסוג אחר.
הצטרפנו לשלבים השונים בהתפתחות האנושית ולמסע
רוחני של האדם לאורך ההיסטוריה, מהעולם הקדום ועד
לעידן המודרני, בין האדם לחומר, בין תודעה לאנרגיה.
ירדנו עמוק. פנימה. אל בטן האדמה.
לתוך מקום שמרגיש כמו לב פועם של עולמות עתיקים.
לא קירות. לא פסלים.
אלא מן שכבת זיכרון של האנושות, ושלנו.
המתכות הקיפו אותנו מכל עבר: זהב, כסף, ברזל, נחושת.
כל אחת מהן נושאת סיפור.
של עידנים. של התפתחות. של כאב ושל בנייה מחדש.
וזה לא היה, כך מסתבר, רק סיפור של האנושות
זה היה גם הסיפור שלנו.
היכן בחרנו להיות נוקשים כמו ברזל, והיכן הסכמנו לרכך.
באילו מקומות נשארנו קפואים,
ובאילו מצבי חיים הרשינו לאש הפנימית לחמם,
כדי לגלות מה עוד מסתתר שם בפנים.
וכמו המתכות ממש, גם אנחנו יצורים ניתנים להתמרה,
איננו חומר גולמי אחד, אלא תהליך.
אש שצריכה לפעמים לגעת בפצע – כדי לגלות בתוכה אור.
ישבנו שם בהקשבה,
לא דרך מילים, אלא דרך תחושות.
וכמו מתנה שקטה, מתוך העומק עלתה הבנה:
במסע הזה אנחנו אוספים פנינים.
לא עוד משקל, לא עוד מטען.
פנינים. תובנות. נצנוצים של זיכרון נשמתי.
ועד לרגע שבו נוזמן לעבור אל עולם של מעלה,
מצוידים במהותנו בלבד –
נקראים כולנו ללמוד לסמוך. להתחבר.
אז התחבקנו. לב אל לב. וחייכנו, וצחקנו,
ונשמנו, כל כך נשמנו.
את היום השופע כל טוב קינחנו באגם MEUGLIANO
בין עצי השמורה העבותים, על רקע זמירות הציפורים,
כתבנו את השורשים ואת הלב,
התחברנו אל שראינו מבעד למראות,
יצרנו נוכחות לחלום שאיתו הגענו לכאן
ואפילו… עשינו יוגה.
"מראה מראה שעל הקיר, אמרי נא לנו, מי היפה בכל העיר?"
"המראה שאני היא מראת קסמים", תשיב המראה,
"מבעד לקירותיי נגלה רק היופי הפנימי,
והוא – הרי מופלא ואין סופי"…
לפרטים מלאים והרשמה למסע הבא לדמנהור: לחצו כאן
