הפסקתי לספור כמה פעמים הייתי כאן,

כל מסע מפתיע מחדש,

כי דמנהור, זה לא מקום שחוזרים אליו.

זה מקום שאת חוזרת ממנו אל עצמך,

בכל פעם קצת אחרת. קצת עמוקה יותר.

קצת פתוחה יותר,

קצת אמיצה יותר להסיר עוד כמה שכבות אצל עצמך.

אז שבנו הביתה.

***********

אין לי מילים להסביר.

משהו כאן פשוט מרגיש אחרת.

אולי זה האוויר, אולי הצמחיה המטופחת שיוצרת תחושה של גן עדן.

אולי אלו האנשים, שמחייכים אליך, שמשהו מלא חיים קורן מהם.

אולי אלה הם החלומות שמרחפים באוויר, מצפים לרגעי ההגשמה.

״מי אני ?״ שאל את עצמו פאלקו, מייסד קהילת דמנהור.

״מה באתי לעשות כאן?

איזה תפקיד יש לי בעולם הזה?״

עם השאלות האלה הוא יצא לדרך.

פאלקו לא הרבה לדבר. הוא בעיקר הקשיב.

הקשיב לרחשי ליבו, לאנשים, לטבע, לרוח הנושבת.

החיים היו עבורו מעבדת מחקר. מעבדה לעתיד.

הוא האמין כי לכל דבר יש משמעות.

כי את המשמעות יש ליצור, להנכיח, להגדיר.

והאדם, הוא יציר אלוהי, שהגיע לכאן למסע של התפתחות, כזו שמתרחשת רק בין כותלי קהילה.

״כל אדם רוצה להביע את דעותיו, להשפיע על חברי הקהילה כולם בדרכו״, מספרת גאצה, המדריכה המקומית שלנו, ״ובכל זאת אנחנו יחד. בתהליך קבוע של מציאת השבילים שמחברים בין כולם, בדרך חיים שמזמינה אותך להיות בנתינה, להתמקד בכל אשר יאפשר לך להעניק לאחרים״.

הוא האמין שהומור הוא שער לתודעה גבוהה. כזה שמרכך, מחבר, פותח את הלב ומכניס אור.

“היקום לא רציני כמו שאנחנו חושבים״, נהג לומר, ״הוא גמיש, חכם ומלא הומור. השאלה היא אם גם אתה כזה”.

הוא בחר בחיוביות לא כאשליה, אלא כדרך חיים. לבחור לראות את הטוב, את הפתח, את האפשרות.

האופטימיות מבחינתו, היא תרגול יומיומי באמונה. להאמין שהכול קורה לשם צמיחה גם אם קשה להבחין בכך. זו מן מדיטציה אקטיבית, 24 שעות ביממה.

יותר מכל הוא העריך את השונות. הוא ראה בכל אדם צבע ייחודי בפסיפס האנושי.

פאלקו יצר עולם שבו הומור פותח שערים, חיוביות מזיזה הרים, אופטימיות מחזיקה חלום, והשונות, היא המוזיקה שמרכיבה את השלם.

וכך….

משרת הפעמון הגדול שבמקדש הפתוח את חלומו של פאלקו.

בשעה 7:30 הוא מצלצל וקורא לאדם לפתוח את היום בשאלה: מה אני מבקש ללמוד היום?

איזה דבר חדש אני עומד ליצור?

עם שקיעת החמה שוב מצלצל הפעמון, הפעם שלושה צלצולים: האחד מזכיר לאדם להתכנס בעצמו ולשאול את עצמו שאלות. להתכנס אל המרכז שבליבו.

השני מזכיר לו לעשות למען קרוביו ועבור הסובבים אותו.

השלישי מכוון אותו להביא את האור שלו לעולם כולו.

ובסוף היום, בשעה 23:30 בדיוק, מצלצל הפעמון שוב, הפעם עם השאלה מה למדת היום. אם למדת משהו חדש אשריך. ואם לא – פתח מילון ולמד מילה חדשה אחת לפחות.

ובפוגשם אדם כלשהו יאמרו הדמנהורים ״קונטה״ – משמע אני איתך,

רואה, מרגיש, מקשיב.

ולא משנה כמה פעמים נחזור לפה,

תמיד נחזור קצת אחרת.

קצת יותר את. קצת יותר אתה.

״כמה פלא יש בעולם כשאנחנו בוחרים לראות אותו כך״, מהדהדות בראשי מילותיו של פאלקו.

מלאים ומוקסמים מפלאי דמנהור, מיופיו של מקדש האדם ומעוצמתו, סיימנו את היום הראשון של המסע.

כל כך הרבה חדש למדנו וספגנו היום,

אנחנו לא צריכים הלילה לפתוח מילון…

שבת שלום