דמנהור איננה אפיזודה חולפת.
היא לא עוד מסע, לא עוד נקודת ציון ביומן.
היא לא 'חוויה מרוממת' שמדברים עליה ואחר כך שוכחים אותה וחוזרים לחיים.
דמנהור היא תנועה. תדר.
תדר שנכנס אל התאים.
תדר שנרשם בשקט, בנשימה, באצבעות.
תדר שמכוון אותנו אל עצמנו.
אל מי שאנחנו – כשאנו מסכימים פשוט להיות.
לא, לא מדובר רק בשישה ימים של הליכה, הקשבה, יצירה, מדיטציה.
לא מדובר רק במקדש האדם, בשפה הסודית, בעצי היער הסודי, באגם מייג’וליאנו או בספיראלות מרפאות.
מדובר בלב.
בלב הנוכח –
כשאנו מרשים לעצמנו להרגיש.
כשאנו עוצרים לשאול שאלות בלי למהר לענות,
באמון מלא שהתשובות פשוט ירדו לתודעתנו.
כשאנו מוכנים לזנוח את הדרכים הרגילות ולעלות על דרך מפתיעה ובלתי מוכרת.
דמנהור יוצרת בתוכנו הווייה מסוג חדש.
כמעין 'קוד אישי', הרוחש ופועל בתוכנו,
בכל שביל בו נלך,
בכל מסע אליו נתמסר,
מהרגע הזה ועד נשימתנו האחרונה.
בחרתי לצרף אל מילות הסיום של המסע כמה מהציטוטים של פאלקו, מייסד הקהילה. הם לנו כמורי דרך בהמשך המסע, שכמובן, אינו מסתיים עם הנחיתה בארץ, נהפוך הוא, למעשה, מהרגע הזה הוא מתחיל להדהד בנו ולפעום מחדש…
1. "היקום אינו רציני כמו שאנחנו חושבים. הוא גמיש, חכם ומלא הומור. השאלה היא אם גם אתם כאלה."
התחלנו את המסע בשאלות עמוקות, עם ציפייה להבנה, לבהירות.
ככל שחלפו הימים – משהו בנו התרכך.
הקו הכחול הפך למשחק.
הטעויות היו להזמנה לחקירה.
המראה הפנימית לא נדרשה להיות מושלמת, רק כנה.
ולפתע, גם כשהגשם ירד עלינו ביער, בכינו וצחקנו באותה נשימה.
ולמדנו שהשילוב הזה – בין עומק לצחוק, בין רצינות להומור,
הוא לא סתירה. הוא שער.
2. "החיים הם מעבדה לעתיד."
במקדש בדמנהור, בכל חלל ובכל נקישת גונג,
נזכרנו שאנחנו לא רק חיים אלא בודקים ומבררים וחוקרים,
שהחיים לא נועדו כדי לשרוד, אלא כדי ליצור תודעה חדשה,
כדי לגלות בתוכם פנינים ואבני חן בכל רגע ורגע מחדש.
דרך נשימה, מנדלות, תנועות, חימר ומילים,
הפכנו לחלק מניסוי אחד ארוך:
מה קורה לו לאדם כשהוא חי מתוך הלב?
כשהוא פועל בלי לפחד לטעות,
כשהוא בוחר להיות נוכח, גם ברגעים שמכאיבים.
3. "מקדשים לא נבנו כדי להרשים – אלא כדי להעיר."
אנשי דמנהור אינם מבקשים להרשים. אין להם צורך בכך.
חדר המראות לא נבנה בשביל 'וואו' (גם אם זו המילה שפשוט נשלפת ברגע הראשון…).
הוא נבנה כדי שלא נברח עוד מעצמנו,
כדי נעמיק אל עומק הלב שלנו, אבל באמת באמת.
וראינו…
והערנו,
והתעוררנו.
והארנו:
את הילדה הפנימית, את הכוחות, את האומץ, את השקט.
ועם הרעד ביד, התחלנו להאמין,
שאין יופי גדול יותר מיופיו של לב פתוח לרווחה, כן, משתוקק להעניק מטובו.
4. "הומור הוא שער לתודעה גבוהה."
דווקא ברגעים של מבוכה, של בלבול, של סימני שאלה – נזכרנו לצחוק.
צחוק כזה שמרפא, שמשחרר.
צחוק שמגשר בין עולמות, שמחבר בין אנשים,
שמרכך את המקומות שבהם לקחנו את עצמנו ברצינות יתרה.
צחוק שכמו אומר, 'הי, באנו לכאן לשחק, כילדים צעירים החוקרים בסקרנות את העולם, כאנשים גדולים הבוחרים באושר כבדרך חיים'.
5. 'האדם הוא יצירה אלוהית, שמגלה את עצמו דרך קהילה."
אנחנו קבוצה.
בתוכה, בין השורשים של כל אחת ואחד – נולדו אינספור מראות של נשמה.
חיבורים.
התחברנו בלי מילים. דרך עיניים, דרך תדר, דרך הקשבה, דרך ידיים מחבקות.
ברגעי הסיום במקדש, בשירת 'התקווה' ו'אלי אלי' – כבר היינו לקהילה.
היא חיה. כולנו ערבים אליה.
היא מזכירה לנו שאנחנו נבראים מתוך חיבורים.
מתפתחים כשהעמיתים שלנו מהדהדים את האור שלנו חזרה אלינו.
עפים כשאנחנו חלק מכנפיים עצומות שהן בעצם החיבור של כולנו,
כנפיים המעניקות לנו מנוף ואהבה וריפוי.
וכך…
כשאנחנו שבות אל חיי היומיום (המאתגרים…),
מרחפות על 'אדי דמנהור' המופלאה,
דמנהור לא עוזבת לשום מקום,
היא פשוט חלק ותדר ותנועה, חלק בלתי נפרד מאיתנו.
וכשהלב פתוח,
המקדש והיער והמרחבים והשפה והשמחה והאור –
הם כולם קודים בנשמותינו.
תודה לך דמנהור,
תודה לכן נשים מופלאות, תודה לכם שני אריות שומרים,
תודה לך גאצה על נתינה וחוכמה וים של השראה,
בגעגועים…
עד המסע הבא…
שבת שלום
גם השבת אנו מתפללים לשובם של חיילינו ושל כל החטופים ומקוים לעולם שפוי ושקט
הילה, הצוות וההדרכה
