לפעמים צריך רק קו כחול ודופק אחיד כדי להתחיל לראות:
את הדרך, את עצמך, את השותפים שלך למסע.
ביום השני למסענו בדמנהור, המקדש הפתוח הפך למעין מגרש
אימונים. קווים כחולים, תיפוף, ונקודת התחלה.
בין שמיים פתוחים לקרקע פורייה, צעדנו בשביל תמים לכאורה,
דרך 'הקווים הכחולים'.
חשבתם פעם איך זה מרגיש ללכת רק על הקווים? בלי לצאת מהם?
בקצב שמכתיב התוף שברקע?
בין חברים, שותפים למסע, שהולכים איתכם בקווים המקבילים?
הרי לא באמת לימדו אותנו איך ללכת,
הקצב הכתיב את הצעד, ואנחנו התמסרנו, קשובים לשאלות,
בשלב הזה מבלי לחפש תשובות,
כשאנו רק מחזיקים את חוויית ההליכה למרות ועל אף אי הידיעה:
• ומה אם מישהו בא מולי בקו: האם לרדת ממנו?
להמתין שהאחר ירד? האם יש שביל חליפי?
• ומה אם למרות שהתקדמת, הקו פתאום
יוריד אותך למטה. כן, אתה קולט שאתה עולה ויורד
וחוזר חלילה, הקו מכתיב זאת למרות שאין לך באמת רצון לרדת.
הן כל שאתה רוצה הוא לעלות ולהגיע אל נקודת הסיום.
• ומה אם אתבלבל, אמצא את עצמי במבוכה? האם זה בסדר לטעות?
איזו משמעות יש להן לטעויות שלנו?
• ומה אם אגלה שסטיתי לשביל של אחד מחבריי?
זה עשוי לעכב אותי? לאלץ אותי לשנות כיוון? זה בכלל אפשרי?
• ומה אם הקו מכתיב לי ללכת ישר ואני באותו הרגע מבקש דווקא
לפנות לכאן או לכאן?
• ואיך נהיה סבלניים מספיק כדי לחצות את אתגרי הדרך?
את רגעי ההמתנה? המבוכה? חוסר הנוחות?
• והאם יכולים אנו לצעוד בהרמוניה, מתעלמים מרעשי הרקע
מבחוץ, מכוונים במלאות לקולות שבפנים?
• וכמה אנחנו מכוונים למטרה? ומה קורה כשאנחנו פשוט לא
יודעים לאן ואיך – אך ממשיכים לפסוע?"
"צעדים יוצרים תבניות במוח", אמר המדריך המקומי,
"אין נכון, אין טעות – יש רק חקירה".
ואולי המשחק הזה הוא מראה של החיים,
מזכיר לנו להתהלך עם שאלות,
ולשחרר את אותו החלק המוכר הזה בראש, שתמיד מבקש
תשובות ברורות, משקף לנו שהנה הצלחנו, וזה ממש אפשרי,
לצלוח את דרך 'הקווים הכחולים', להגיע למטרה עם סימני שאלה
ובכל זאת לדעת שמול עצמי 'עשיתי זאת' ויום יבוא וגם
יבליחו להן התשובות.
החלק השני של היום הוקדש כולו ליער הסודי,
"השיער והעור" כדברי הדמהנורים, של המקדש התת קרקעי,
המהווה מעין אנטנה אל עולמות של מעלה,
מחבק בתוכו את האנרגיות הגבוהות של המקדש,
עוטף אותנו במנות גדושות של חמצן מבית אמא אדמה.
"לנו בני האדם יש שישה חושים, לעצים יש 42", מספרת גאצה,
"בשונה מאיתנו הם גם זוכרים הכל, אוגרים בצל קורתם
אוצר של ידיעות, על כן אל לנו להתייחס אליהם כמובנים מאליהם".
'מלכת היער', העצה דמנטל, פרשה עלינו את חסותה,
ישבנו סביבה במעגל, האזנו לצלילים שהיא מפיקה (אמיתי לגמרי…),
והתמסרנו…
לרעד ולבכי ולתחושות שהציפו,
לשמחה ולהתרגשות ואפילו לגשם שירד עלינו,
ובעיקר, חשנו את החיבוק והאהבה שהעניקו לנו כל עצי היער,
ו… הכי לא רצינו להיפרד מהם…
אז מה לימדה אותנו דמנהור היום?
שיש קווים ויש קווים כחולים, שמעבירים אותנו שיעורים משמעותיים,
שבחברותא אנחנו מגלים שפע מופלא של חיבורים ורגעים קסומים,
שמדיטציה אינה עניין של לעצום עיניים ולהתנתק לכמה רגעים,
אלא 24 שעות ביממה של מיקוד והסכמה להיות במכוונות אל הפנים,
שהיחד מעצים את השמחה
וש… אנחנו מסיימים יום בציפייה ליום הבא…
ועוד סיפור קטן…
אחת המדריכות המקומיות פגשה במדריכה שלנו שמכירה מפעמים קודמות ואמרה לה בהתפעמות:
"אני יודעת מה קורה במדינה שלכם,
זה ממש מרגש שאתם ממשיכים את החיים וחיים, ובאים למרות הכל".
התרגשנו לדעת שמי שמכיר אותנו פה,
דואג, מעריך ורואה אותנו באמת…
והיום פנינו לאומנות דמנהורית עם שלושה מאסטרים יוצאי דופן חכו למחר…
