על היד המציירת, על היד המעצבת בחומר, על היד היוצרת בתנועות ריקוד
וזוכרת – עוד בטרם באות המילים…
הבוקר הזה התחיל אחרת.
מן תחושה של שקט באוויר.
משהו בתוכנו כנראה כבר פחות מתאמץ להבין. יותר נוכח.
אולי הוא פשוט סומך ואולי אלה האסימונים שיורדים לכולנו.
והבוקר: דף ריק לפנינו. פתוח. מזמין.
וצבעים.
וסימנים שאנו לא באמת מכירים,
"מה עושים איתם בעצם?"
השפה הסודית, Lingua Sacra, נולדה בימים שלפני אטלנטיס.
על פניו, אוסף של סימנים שהחיבורים ביניהם יוצרים משמעות.
בפועל, יש כאן עולם ומלואו.
כל אות היא תדר.
כל קו הוא שער.
כל סמל הוא מפתח לזיכרון עתיק.
"האותיות הן למעשה אנטנות", מסבירה פורמיקה בפתיחת סדנת המנדלות.
הן נוצרו לא כדי 'לקרוא', אלא כדי לחוש, להפעיל, לרפא.
הן חיבור גבוה לשדה רחב ועמוק יותר, לאלוהות, לתודעה גבוהה.
המנדלה היא מרחב שבו האנרגיה יכולה להתקיים.
מן קונטיינר של ערכים. תדר. תנועה. חיבור.
בתוך המנדלה האותיות אינן רק עיצוב. הן מהות.
הן חושפות עולם פנימי, הן שער לנשמה,
הן ביטוי של מי שאתם באמת,
של הבחירות שבוחר ליבכם.
"תתחילו מהסימן שאתם הכי אוהבים", ביקשה פורמיקה,
ומכאן צלל כל אחד אל הדף הריק הפרטי שלו,
אל הלב המלא והיודע, המבקש להנכיח נוכחותו.
וכך… בשקט, בהקשבה, התנסינו ב…
לבחור בלי שיפוטיות,
לטעות מבלי להתבייש (כי זו הרי רק התנסות…),
להקשיב לרגש שמופיע כשקו נפגש עם צבע.
היצירה הפכה למראה.
מה נובע ממני כשאני מתמסר אל בחירותיי?
מה יוצא כשאני סומך על הפוטנציאל שבי?
ואז… כמו לחישה מרחוק, משהו השתנה.
המנדלה איננה רק עיגול, חשנו כולנו,
היא שדה.
היא שער.
היא אני.
וכשכולנו יצרנו זה לצד זו, כמו גלים שמכוונים
אחד את השני,
קיבל היחד שלנו עוצמה מסוג חדש.
"ככל שנסמוך יותר על הפוטנציאל שלנו ושל חברינו", מזכירה פורמיקה,
"נרגיש את עצמנו מועצמים, נחוש את היצירה שלנו עוצמתית".
אז פשוט התחלנו…
קו, עיגול, עוד תו.
ופתאום – אני בפנים. אנטנה…
מיצירה ליצירה,
ממציאות חיצונית לפנים שמקרין החוצה,
המשכנו אל סדנת החימר עם פוקנצ'רו, אומן הקרמיקה.
"תחושו את החומר", ביקש,
"תנו לידיים להוליך אתכם,
'כבו' את הראש,
אפשרו למה שמבקש להיאמר מתוך עומק ליבכם לקבל ביטוי, צורה, יופי".
ושוב, היה זה כוח הקבוצה שהגביר את תדרי האנטנות,
ושוב נוצרו חיבורים שנראים מן הצד כבלתי אפשריים ממש,
אך בהתבוננות אחרת – היו לרבי משמעות.
ואז, כמו כדי לקרקע את כל אשר הופנם ונקלט ונחקר,
הייתה זו ארה שתרגמה את מילותינו אנו לשפה עתיקה,
הפעם הייתה זו שפת התנועה,
כל מילה קיבלה משמעות דרך רטטי הגוף,
ו'אלי אלי' היה לתפילה גדולה ששלחנו למרחקים,
ורק ש'לא ייגמר לעולם'…
אז מה לימדה אותנו דמנהור היום…
כדי להיזכר באמת, צריך רק רגע אחד:
קו פשוט.
צבע עמוק.
ורגש שלא מפחד לצאת החוצה.
כדי לפעול באמת מתוך הלב, צריך רק שני רגעים:
ידיים שמקבלות חופש להוביל,
חיבורים שבכוחם להפוך כל 'בית בודד' למקדש עשיר וגדוש
של כולם.
וגם…
הדרך היא ברכה…
ארוכה, ישרה, פתלתלה, מאיימת, מרגיעה,
תמיד תמיד יש שם מתנות עבורך…
לפרטים מלאים והרשמה למסע הבא לדמנהור: לחצו כאן
