"כמה עוד אפשר להתרגש?", היא שאלה,
"מסתבר שהרבה יותר ממה שנדמה שאפשר", ענה לה שותף למסע.
כך, ביום החמישי, כשכבר חשבנו שהלב שלנו רטט דיו,
שהעיניים נצצו מספיק ושההתרגשות מעט תשכך,
גילינו שאחרי השיא מגיע שיא חדש,
שכמו סגר והידק ודייק וכייל את כל מתנות המסע כולן,
שחיבר את כולנו עוד יותר,
שלימד אותנו שאכן, עברנו דרך מופלאה,
שמכאן, מתחיל לו אולי מסע חדש,
שזרעיו נזרעו במסע הזה,
שעוצמתו עוד תוסיף בוודאי להדהד…
ובמעגל,
כשהילה תקשרה עבור כל אחד ואחת,
כשהמילים שנבעו דרכה נגעו בנימים הרכים והדקיקים של הנשמה,
כשקולה נשמע כה בוטח ומרגיע,
אספנו אלינו את התובנות וההרגשים,
נשמנו עמוק אל תוכנו את המסרים,
וידענו שמכאן,
יוביל אותנו הלב אל חוף מבטחים,
אל שבילים שייפתחו בפנינו כשנעז לוותר על אזורי הנוחות,
כשנסכים להתמסר לחלום שהביא אותנו עד הלום.
ובשיחות האישיות,
שוב ושוב הוצפו העיניים דמעות,
הפעם היו אלו דמעות של שמחה,
של הכרת תודה על גודל המסע,
מן טפיחה על השכם וסקרנות לקראת דרך חדשה.
ובשמי הים התיכון,
כשהמילים האלה נכתבות כמו מעצמן,
הבית כבר ממש קרוב,
והלב…
פתוח ועדיין רוגש ורוחש,
מתנגנות להן כמה מילים בערבוביה,
אהבה, שפע, דיוק, חברות, קירבה, נתינה ובעיקר,
תודה.
ושוב תודה.
דמנהור היית אלינו כה מופלאה,
והילה,
את פיית האור האחת ויחידה,
הובלת את המסע הזה ברגישות, נדיבות, רכות וידיעה,
כל מילה שתאמר תישאר קטנה מול עוצמת המתנה שהענקת
לנו ברוחב ליבך,
מצפים בכיליון עיניים למסע הבא…
תודה !
