אילנית התיישבה מולי, ידיה רועדות.
בשנים האחרונות הטילו רגשות האשם שנשאה בליבה צל כבד על חייה. "אני מרגישה אבודה", פתחה את המפגש, "לא מצליחה להיפטר מהתחושות הקשות שלי כלפי אבא, כועסת, כעוסה, מאשימה. עליו, עליי, על כולם. לא שולטת בזה. זה משתלט עליי, מאפיל על כל מערכות היחסים שלי".
שלוש שנים חלפו מאז נפטר אביה של אילנית בפתאומיות. שיחת טלפון מאמה הזעיקה אותה בבהילות אל בית החולים, שם שכב אביה מחוסר הכרה לאחר שהתמוטט בבית. "בואי מהר", זעקה אמה, "הם אומרים שאבא לא יחיה עוד הרבה"…
שעה אחר כך כבר ישבה אילנית סמוך למיטתו, במחלקת טיפול נמרץ, אחזה בידו החמה ומיררה בבכי. "אני ילדה רעה", לחשה, "עשיתי לו חיים קשים, הוא לעולם לא יסלח לי".
נדמה היה לה כי הוא מניע את אצבעותיו, לרגעים חשבה כי המוניטור המצפצף בקול השתגע. "שחררי, שחררי אילנית שלי", התחננה אמה, "תני לו ללכת בשקט, הוא כבר לא כועס על כלום".
"סליחה אבא, סליחה", לחשה אילנית באוזנו, "אוהבת אותך, אבא".
נדמה היה לה כי חיוך התפשט על פניו, הוא נשם את נשימתו האחרונה.
שיח עם נפטרים הוא לעיתים קרובות שיח משחרר. הוא מביא איתו מידה רבה של הקלה.
עצמתי עיניי וקראתי לאביה של אילנית. "אילנית יקרה", הוא דיבר דרכי, "אני מודה לך שהגעת לכאן, אני איתך, רוצה להיות בשבילך"
"אתה כועס עליי אבא?", שאלה אילנית בגרון חנוק.
"בעולם שלנו אין כעס, אין אכזבה, אין טינה. אני כאן איתך, רואה אותך. באתי לעזור לך".
משך דקות ארוכות תיארה אילנית את שעבר עליה בימי הנעורים, את כעסיה, את תסכולה. אביה חזר והסביר את מניעיו שלו, אילנית הבינה את משמעות המסע אותו היה עליה לעבור.
"תזכרי תמיד", סיכם האב, "הלב שלך גדול ורחב, את אישה חכמה, מלאה בעוצמה. יש לך הרבה מה לעשות בעולם שלך, תפסיקי להתאבל, תחזרי לחיות, להשפיע, לעשות טוב, את כל כך ראויה".
לפני שנפרדו, אילנית אזרה אומץ וביקשה בקול רועד: "אבא, תוכל לשלוח לי סימן? כדי שאדע שזה באמת אתה, שאני לא מדמיינת…".
"איזה סימן את רוצה?"
היא לקחה נשימה עמוקה, ניגבה את דמעותיה ואמרה, "שיר, אני רוצה שיר".
כמה שעות אחר כך אילנית התקשרה. "הילה, את לא מאמינה! נכנסתי לאוטו, פתחתי את הרדיו ואיזה שיר מתנגן לו? 'לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט לשמיים'… את קולטת? זה שיר שאבא היה שר לי כל לילה כשהיה מרדים אותי", אמרה בדמעות, "אני לא מאמינה, פשוט הלם".
"תאמיני, תאמיני", חייכתי…
*****
התקשורת עם נפטרים תמיד ריתקה אותי. כן, כאשר הגוף הפיזי מסיים את תפקידו נותרת הנשמה במרחב, ואנו יכולים ללמוד את החיבור אליה, חיבור שמאפשר לה להיות נוכחת קבועה בחיינו.
כאב הפרידה כמו גם הגעגוע לא ייעלמו, אך הידיעה שהיקירים לנו כאן איתנו, מלווים וקרובים אלינו במסענו הנוכחי, מביאה מידה רבה של הקלה וריפוי. לא פעם, היא מאפשרת לאדם להמשיך בחייו, לשמוח, 'לחיות', לממש. תודה !
