״וואו, איזו חוויה מטורפת״, אמרה כשיצאנו מהמקדש,
״בכל פעם זה פשוט משהו אחר, שונה, חדש״.
היא נוסעת אתי לדמנהור זו הפעם הרביעית, מרגישה כמו רבים שהיא ״מגיעה הביתה״ בכל פעם שאנו מגיעות והיום, בפתחו של היום השני למסע, כשיצאנו מהביקור הראשון שלנו במקדש, התרגשתי לראות את פניה.
״בכל פעם אני נולדת מחדש״, המשיכה.
כאילו מישהו שם למעלה פותח לי דלת למחוזות חדשים, דלת שלא תיארתי לעצמי שקיימת, שפותחת משהו חדש בחיים שלי״.
״מה קורה לך שם, איך את חווה את זה?״ שאלתי, מבקשת להבין מקרוב את שעובר עליה.
״זו מן חוויה חושית שאני עוברת בחדרים של המקדש ובמדיטציות שאת מעבירה, בהן אני מרגישה שנותנים לי לראות ולהרגיש דברים שלא היו מוכרים לי. מדהים אותי איך תמיד ההנחייה שלך מדויקת למה שאני עוברת, למה שעולה אצלי״..
כן, זהו הקסם של דמנהור.
מתבוננת בנשים האמיצות שיוצאות מן המקדש, יודעת שכל אחת זקוקה לזמן לעכל, להרגיש, להיות עם כל התובנות וההרגשים והדמעות וההתרגשות.
אנו ממשיכות מכאן לסדנת יצירה בחימר,
״האם אפשרי לכן לא לדבר אחת עם השנייה?״ שאל פוקוצ׳רו, אומן הקרמיקה המופלא המעביר את הסדנה.
“כי כעת אנו הולכים לדבר עם מ׳ישהו׳.
ראשית אנו עומדים לדבר עם הידיים,
והידיים עומדות לדבר עם הלב הענק שלכן.
זו שפה, זה דיבור בלי לחשוב.
הביטו בידיים שלכן,
תניעו את האצבעות,
תנו להן לנשום,
חייכו״.
הן מחייכות ויוצרות, כל אחת את המקדש שבליבה,
ומחברות את היצירות כולן ליצירה משותפת גדולה.
בדמנהור החיבורים בין האנשים והיחד הם אשר יוצרים את התהודה. רק אתמול התחלנו את המסע ואנו כבר חבורת נשים מחוברת ומחבקת.
והערב, קבלת שבת משותפת במסעדה איטלקית מפנקת.
דמנהור, יומן מסע
היום השני
