מרכז הילה

קסם דמנהור 26 – היום הראשון 26/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 15:44:07 +0000

"מה זה בכלל מסע רוחני?"

זו כנראה השאלה ששאלו אותי הכי הרבה כשסיפרתי

שאני נוסעת שוב לדמנהור.

פעם הייתי מנסה להסביר. מדברת על קהילה, על מקדשים,

על מדיטציות, על עבודה פנימית. היום אני כבר פחות מחפשת

הגדרות. כי בעצם… מה זה בכלל רוחני?

אתמול, בפתיחת המסע בדמנהור, במפגש הראשון עם גאצה,

המלווה המקומית של מסעותינו, היא אמרה משפט ששבה אותי:

רוחניות היא היכולת להעניק משמעות למה שאנחנו עושים.

לא רק ברגעים גדולים. לא רק בטקסים. דווקא ביומיום.

באופן שבו אנחנו מקשיבים לאדם שמולנו.

בדרך שבה אנחנו עובדים. לומדים. אפילו מרגישים.

במילים שאנחנו בוחרים לומר.

בכוונה שאנו יוצקים אל תוך המעשים הקטנים ביותר.

ופתאום, הבנתי שמסע רוחני אינו מסע שמתרחק מהחיים,

אלא דווקא כזה שמחזיר אותנו אליהם, אבל אחרת:

ערים יותר, קשובים יותר, נוכחים יותר, אפילו חדים יותר.

עם הידיעה הזו אני בוחרת לצאת לדרך, לשישה ימים מלאי משמעות,

בוחרת לפגוש את המציאות בעיניים חדשות, סקרניות ופתוחות לרווחה.

פלקו, מייסד דמנהור, מי ששרטט בדמיונו את חזון הקהילה עוד כשהיה

נער צעיר, מעולם לא אמר משפט בנוסח: כך זה צריך להיות.

הוא האמין ששאלות הן המפתח לידע.

"מה דעתכם?"

"איך זה מרגיש לכם?"

"אילו עוד אפשרויות קיימות?" נהג לשאול.

מבחינתו, הדרך היחידה להתפתח הייתה להסכים להתנסות,

לטעות, ללמוד ולגלות ושוב לטעות וחוזר חלילה.

מדי יום שישי בערב, היה נפגש עם חברי הקהילה במקדש הפתוח.

הם היו מעלים שאלות ומאפשרים לתשובות לצמוח מתוך הדיאלוג,

לא מתוך ודאות.

וכך, ישבנו גם אנחנו אמש, לקבלת שבת משותפת, הנחנו במעגל את

סימני השאלה שלנו, את אשר אנו מבקשים לשאול, ליצור, לגלות, למצוא

בשבוע הקרוב ובכלל…

וברוח זו, הנה כמה מהשאלות שהובילו אותנו ביום הראשון, שפתחו

בפנינו צוהר אל המרחב הדמנהורי.

דמנהור היא יותר מכל קהילה. בונה, יוצרת, לומדת, מתחדשת. מה

סוד הקסם של הקהילה?

הקהילה היא למעשה 'חדר כושר' להתפתחות אישית, מן מעבדה.

דווקא במפגש עם אנשים שונים ממני, בשיתופי פעולה, באתגרים

ובחיכוכים, מתחדדת הזהות שלי. לא למרות האחרים, אלא בזכותם.

הקהילה היא המקום שבו מגלה הייחוד של כל אדם ואדם.

ומה קורה מול כל אותם אתגרים. כיצד באמת מתמודדים עימם?

אפשר לבחון כל אתגר מנקודת מבט חיצונית. להסתכל על כל השלטים

שמסביב ולייחל לפתרונות. הדמנהורים מאמינים שהדרך מתבהרת

באמת רק כשמעזים להקשיב לקול הפנימי. להמתין לתשובות שיגיעו

מבפנים. לסמוך על מה שמגיע מתוכי.

ומה אם הגענו למבוי סתום? מה אם נדמה שאבדה הדרך?

תחושת 'אין מוצא' אינה סוף הדרך. בעצם, זו הזמנה לעצור, להביט

סביב, לגלות את הפרטים הקטנים, את הסימנים, אולי את היופי שלא

ראיתי, אולי איזה קצה חוט שיוביל לפתרון. כי תמיד יש איזו דלת עבורנו,

שקוראת לנו לגלות את המפתח המיוחד שיפתח אותה.

בדמנהור נפגשים ארבעה קווים סינכרוניים המקיפים את כדור הארץ.

זהו חיבור נדיר המייצר רמה גבוהה של אנרגיה. "דמנהור היא מעין

הצ'קרה של העולם", יש אומרים. מה משמעות הדבר?

כשם שצ'קרה בגוף מאפשרת לאנרגיה לזרום אל הגוף כולו,

כך גם דמנהור מבקשת להיות מקום שמזין, מחבר ומעורר השראה.

בדמנהור אנשים, דתות, תרבויות, שפות ותפישות עולם נפגשים

ויוצרים חיבורים מתוך כבוד, סקרנות ורצון ללמוד אלו את אלו, מתוך

בקשה להיות צומת של חיבור.

דמנהור מזכירה לנו ליצור מחדש את החיבורים שהתנתקו: בין האדם

לטבע בין האדם לאלוהי, בין אדם לאדם, בין אדם לעצמו. כאן רואים

באנושות גוף אחד, שלם, עשיר, רב גוני.

האם זה באמת אפשרי? אנו שואלים,

"אנו כאן כדי להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי", האמין פלקו,

ומכיוון שאנחנו הגענו לכאן כדי להנכיח את דמנהור אל תוך חיינו

ניקח איתנו את השאלה הזו להמשך המסע, נשחק איתה, נהגה בה,

נאפשר לתשובות להגיע מתוכנו.

אני מניחה שלא תאמרו שזה בלתי אפשרי…

שבת של חיבורים,

הילה

The post קסם דמנהור 26 – היום הראשון 26/6/26 appeared first on מרכז הילה.

קסם דמנהור 26 – היום השני 27/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 15:38:36 +0000

יש מקומות שנכנסים אליהם ברגליים.

ויש מקומות שנכנסים אליהם בנשימה הראשונה.

היער הסודי של דמנהור הוא כזה.

עוד לפני שמבינים מה מיוחד בו, משהו בך כבר משתנה, נרגע, נוגע.

כאילו המקום לוחש לך בשפה שאין לה מילים, אך הלב מבין היטב.

הדמנהורים אומרים שהיער הסודי הוא 'השערות של המקדש', האנטנות שלו.

היער כמו ניזון מעוצמתו של המקדש החצוב מתחתיו, בדיוק במקום שבו נפגשים

ארבעה קווים סינכרוניים. וכן, כבר בצעד הראשון פנימה משהו משתנה.

השקט נעשה עמוק יותר.

הנשימה מתרחבת.

והלב… פשוט מקשיב.

"עוד לפני שדמנהור נוסדה, בסוף שנות השבעים", מספרת גאצה,

הדמנהורים החליטו לחקור את עולם הצמחים.

הם ביקשו לבדוק האם צמחים באמת חשים, מגיבים ומתקשרים.

באותם ימים, מי שייחס אינטליגנציה לצמחים נחשב כמעט למשוגע.

עץ היה עץ. חומר גלם. לא הרבה יותר מזה.

הם בנו מערכת ביופידבק וחיברו אליה צמח.

בהתחלה לא הייתה מוזיקה. לא היו צלילים.

רק עציץ קטן שהונח על פלטפורמה עם ארבעה גלגלים.

ופתאום… הצמח התחיל לנוע משום שהאותות החשמליים שלו הפעילו

את המנגנון. "אם יצור שאינו מסוגל ללכת מצליח לבחור לנוע… אולי אנחנו

צריכים לחשוב מחדש על המושג אינטליגנציה", חשבו הדמנהורים.

הם גילו שצמחים מסוגלים לזהות מים ממרחקים גדולים מאוד.

עוד לפני ששורשיהם מגיעים אליהם, הם חשים את המינרלים שבתוך

האדמה ומכוונים אליהם את צמיחתם. "אבל זה עוד לא הכול", אמרה.

הם חיברו צמח למנגנון שפתח דלת. כשאדם התקרב, הצמח 'קרא' את השינויים

בשדה החשמלי שסביבו. אם האדם הגיע באנרגיה נעימה וידידותית, הדלת נפתחה.

אם לא, היא נשארה סגורה.

כן, הצמחים מרגישים אותנו הרבה לפני שאנחנו מרגישים אותם.

"לבני אדם יש חמישה חושים. לצמחים ארבעים ושניים", הפתיעה גאצה.

אחד המוזיקאים בקהילה שאל יום אחד: "למה שלא ניתן לצמחים לנגן"?

כך פותחה המערכת שמתרגמת את הפעילות החשמלית של הצמח לצלילים.

והמנגינה, היא משתנה כל הזמן. לפעמים היא שובבה. לפעמים שקטה, או סוערת.

הצמחים, כך נדמה, מצאו את השפה שבני האדם כולם יודעים להקשיב לה,

שפת הרגש. הם רוצים לעזור לנו. לרפא אותנו. לתקשר איתנו.

דמנטל, עץ אלון ממין נקבה, או כפי שאנו מכנים אותה 'העצה', היא ה'אמא' של

היער, מ'זקנות השבט'. מנצחת על תזמורת העצים ויותר מכל חדרה ללב של כולנו.

כשישבנו מולה ותקשרנו את מילותיה, יכולנו כולנו לחוש בעוצמת האנרגיה שהקרינה,

לנהל איתה דיאלוג, לשאול שאלות.

כמה שעות אחר כך, כשישבנו לעבד את חוויית היום בכתיבה, כתב כל אחד מאיתנו

'מכתב מתוקשר' מדמנטל. קיבלנו מסר אישי, כזה שנגע בדיוק במקום שבו היינו

זקוקים לו. באותו רגע הבנו שהמפגש הזה היה יותר מכל שיעור בקשבה. באמון.

קשה להסביר במילים את מה שקרה שם. אפשר רק לומר שהרגשנו נראים.

יצאנו מהיער בשקט אחר. רגועים יותר. שמחים יותר.

עם געגוע מוזר למקום שזה עתה הכרנו.

אל העוצמה של היער הצטרפו מסרים שקיבלנו מקלפי הטארוט, אלה המוכרים

לנו והקלפים הדמנהוריים, שאותם יצר מייסד הקהילה, פלקו.

מעגלי שיתוף אפשרו לנו להקשיב מקרוב זה לזה, לפתוח את הלב ולגלות עד

כמה סיפור אחד יכול להאיר סיפור אחר.

ואפילו שוק צבעוני היה מנת חלקנו היום, גדוש בכל טוב, ביצירה, בצחוק,

מזכיר לנו שהחיים הם גם צבע, הומור, סקרנות ושמחת חיים.

ואולי דווקא כשאנחנו מסכימים לגלות את כל החלקים, אנחנו מצליחים לפגוש

את החוכמה והעומק בדרך הקלה והפשוטה והקרובה ביותר.

"וואו… איזה יום", אמרה לי אחת הנשים, "אם זה מה שעברנו רק ביומיים הראשונים,

מה עוד מחכה לנו בהמשך? כמה עוצמתי עוד יכול להיות?"

"אולי… תגלי", עניתי..

אם יש משהו שכבר למדתי בדמנהור, הוא שלא מגלים את המסע מראש.

פשוט הולכים בו."

הילה

The post קסם דמנהור 26 – היום השני 27/6/26 appeared first on מרכז הילה.

קסם דמנהור 26 – היום השלישי 28/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 15:34:12 +0000

דמנהור מלמדת אותנו שאומנות אינה רק נחלתם של אמנים.

ואולי בכלל כולנו אומנים?

ברוח הזו פתחנו את היום בסדנת יצירת מנדלות בהנחיית פורמיקה

הנפלאה, 'הנמלה', בשמה הדמנהורי.

"פלקו היה אומר לנו שהמטרה של האומנות היא ליצור יצירה שתיגע בכל

אדם, בלי צורך במילים", היא סיפרה. "אנחנו תמיד יכולים ליצור משהו יפה,

להפתיע את עצמנו. זה קורה כשאנחנו יוצרים מתוך משמעות. גם במקדש יש

יופי, אבל היופי תמיד מחובר למשמעות."

כן, לא פגשנו את פורמיקה כדי ללמוד לצייר.

באנו ללמוד ליצור מתוך הקשבה.

המנדלות שלנו נוצרו מתוך סמלי הכתב הדמנהורי, כתב שפלקו פיתח מתוך

הכרה בכוחה של השפה.

כל סמל הוא עולם ומלואו. הוא אינו מייצג רק צליל או מילה, אלא רעיון, איכות,

ערך, תהליך של התפתחות.

הכתב הדמנהורי נועד לעורר, להזכיר, לחבר. לדבר אל הלב.

במבט ראשון הוא נראה פשוט, כמעט כמו ציורים שצייר ילד קטן.

אבל ככל שמתבוננים בו, משהו משתנה.

הקו כבר אינו רק קו.

הספירלה אינה רק ספירלה.

כל סימן מזמין לעצור, להרגיש, לתת לו לעבוד בתוכך.

אולי זו הסיבה לכך שהם קוראים לו הכתב הסודי,

לא מפני שמסתירים אותו, אלא מפני שהוא הזמנה להתבוננות,

יוצר סקרנות, מלמד נוכחות.

פלקו האמין שלפני שהיו מילים, הייתה הרמוניה, הייתה מלודיה.

כך, בחר כל אחד מאיתנו את הסמלים שכמו קראו לו, סיקרנו, לכדו את עיניו,

לרגעים נדמה שהידיים יודעות לפני הראש, יוצרות על הנייר תנועה, מנגינה,

כאילו יש בתוכנו חוכמה שקטה, שמחכה להזדמנות לבוא לידי ביטוי.

וכל אחד, בשקט שבינו לבינו, צלל אל היצירה שלו, אל בחירות ליבו.

בסוף היום, כשהנחנו את המנדלות זו לצד זו, התגלו השונות, משחקי הצבעים,

הצורות, הבחירות האישיות ויותר מכל התגלתה לה ההרמוניה במלוא תפארתה.

כמה יפה היה לראות את יצירותינו מתחברות כאילו היו קיר במקדש.

הימים אינם ימים רגילים בדמנהור, גל חום חריג פוקד את אירופה כולה,

מה שדורש מאיתנו לנוע בגמישות במרחב מאוד לא גמיש.

לא פשוט לדמנהורים לשנות יום בגלל אילוצי מזג אוויר, ואנו בחרנו

שלא להילחם במציאות אלא פשוט להתאים את עצמנו אליה.

כך, מצאנו את עצמנו טובלים בנהר צלול וקריר,

צוחקים כמו ילדים.

מתרגלים צ'י קונג בתוך המים בהנחיית יוחנן,

ואפילו, מקבלים תקשור בתוך מים זורמים.

לרגעים הבנתי שגם זו יצירה,

היכולת להסכים לשחרר את התוכנית המקורית,

להגיב למה שהחיים מביאים,

להפוך אילוץ להזדמנות,

למצוא יופי גם במה שלא תוכנן.

כנראה שהיצירה האמיתית הייתה דווקא בדרך

שבה הסכמנו ליצור את היום מחדש,

אולי זו האמנות הגדולה ביותר.

הילה

The post קסם דמנהור 26 – היום השלישי 28/6/26 appeared first on מרכז הילה.

קסם דמנהור 26 – היום הרביעי 29/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 15:30:10 +0000

"לחיות יחד זו לא המטרה".

יש משפטים שמספיק לשמוע פעם אחת כדי להבין שהם עומדים

ללוות אותך עוד הרבה זמן.

זה היה אחד מהם.

כי כזו היא דמנהור.

היא לא ממהרת לתת תשובות.

היא מזמינה אותך לשאול, להטיל ספק, להתבונן מחדש במה שנראה

לך מובן מאליו.

היא מסקרנת.

היא מפתיעה.

היא מציפה תהיות.

והבוקר, בשיחה עם גאצה, הגיע עוד אחד מאותם משפטים שנשארים איתך

הרבה אחרי שהיום מסתיים.

"לחיות יחד זו לא המטרה".

לרגע, זה נשמע כמעט בלתי הגיוני.

הרי אנשים מכל העולם מגיעים לדמנהור כדי ללמוד איך בונים

קהילה.

אז איך ייתכן שדווקא שם אומרים שלחיות יחד זו לא המטרה?

"החיים יחד הם רק השדה", המשיכה גאצה.

השדה שבו אנחנו לומדים להכיר את עצמנו.

לגלות את החוזקות שלנו. לפגוש את הפחדים שלנו.

להבין שהאנשים שלצידנו והאינטראקציות החברתיות עימם –

הם אשר מביאים אותנו להתפתחות רוחנית.

אנשי קהילת דמנהור חיים בחברותא. בין 8 ל-30 איש חולקים

מרחב משותף, נוקלאו.

הם אוכלים יחד, מקבלים החלטות יחד, אפילו חולמים יחד.

הרבה יותר פשוט להיות סבלניים, נדיבים ומכילים כשאף אחד לא

מאתגר אותנו. וכשחיים יחד?

מישהו לא שטף את הכלים. מישהו חושב אחרת ממני.

אחרים קיבלו החלטה שלא אהבתי.

הילד של השני מתנהג אחרת משאני מצפה ועוד ועוד.

שם, במקומות האלה של החיכוכים ואי ההסכמות, מתחילים השיעורים

האמיתיים. בדמנהור מאמינים שאנחנו גדלים ומתפתחים בזכות השונות בינינו.

לכל אחד יש משהו שאין לאחר, ה-דבר שהופך אותו למי שהוא.

לכל אחד יש מתנה אחרת לחלק.

ההתפתחות מתחילה ברגע שבו אנו מפסיקים לנסות להפוך את האחר

לדומה לנו, ברגע בו אנו מסכימים לשאול:

מה אנו יכולים ללמוד ממנו?

פעם חיינו בשבטים.

היום, כך מאמינים הדמנהורים, אנחנו חיים במידה רבה של נפרדות.

האבסורד הוא שמעולם לא היו לנו כל כך הרבה דרכים לתקשר,

ומעולם לא היה לנו קשה כל כך להיפגש.

להיפגש באמת.

לראות את האחר.

איני יודעת אם נחזור הביתה ונמהר להצטרף ל'קהילה',

אני כן יודעת שכל אחד מאיתנו ייקח איתו מכאן מתנה אחת לפחות.

אולי את היכולת להקשיב קצת יותר.

אולי את הסקרנות כלפי מי ששונה מאיתנו.

ואולי את ההבנה שההתפתחות שלנו כמעט תמיד מתרחשת במפגש

עם אנשים אחרים.

לאחר שהעשרנו את עצמנו בידע חדש, המתין לנו שיעור מסוג אחר לגמרי.

הפעם, ללא מילים, ללא שיחות, ביני לביני,

על 'הקווים הכחולים', החוצים את רחבת המקדש העילי.

"איך קוסמים עובדים?" נהג פלקו לשאול.

לא כדי לדבר על קסמים, כדי לדבר על בני אדם.

הוא האמין שכדי להפוך ל'קוסמים' של החיים, לא צריך כוחות על.

צריך להתאמן. לאמן את החושים. לאמן את הפוקוס.

כי רק כשאנחנו נוכחים באמת, אנו יכולים לכוון את האנרגיה שלנו למקום

שבו אנחנו מבקשים ליצור שינוי.

כך, לצלילי התופים, פסענו על ה'קווים הכחולים', ב…פוקוס,

ולא, זה לא היה קל להיצמד לקווים, לקצב המוסיקה, להקפיד על הצעדים.

אבל הרי באנו לכאן כדי להתרחב אל מעבר לקווים שלנו, הלא כן?

היום עוד המשיך,

תרגלנו תנועה עם שלומית,

פגשנו מדיטציה חדשה,

שבנו בהתרגשות אל המקדש.

ובתוך אולם המראות, פגשנו את עצמנו מקרוב ומרחוק, מבפנים ומבחוץ.

זה היה יום שמבקש נשימה, הקשבה, תשומת לב. פוקוס אמרנו?

כנראה, שגם מה שעדיין לא הבנו, כבר התחיל לעבוד בתוכנו.

אז נפנה עוד קצת מקום בלב,

כי מחר מחכה לנו עוד יום גדוש בטוב…

הילה

The post קסם דמנהור 26 – היום הרביעי 29/6/26 appeared first on מרכז הילה.

קסם דמנהור 26 – היום החמישי 30/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 15:25:11 +0000

כמה אומץ צריך כדי לקבל מסר. ו… להתמסר…

לא כזה שמלטף.

לא כזה שאומר לנו כמה אנחנו נפלאים.

מסר שמאיר גם את המקומות שעדיין מבקשים לגדול, אולי להשתנות.

כך פתחנו את היום החמישי במסע.

מעגל של תקשורים אישיים, כל אחת ואחד מאיתנו קיבל מסר.

לפעמים הוא טלטל.

לפעמים הוא עורר התנגדות.

לפעמים הוא פתח דלת שלא ידענו שקיימת.

לפעמים היה בו משהו מרגיע, או… דווקא מסעיר.

אך תמיד הייתה בו אותה הכוונה: להימנע משיפוטיות, לאפשר לנו להתפתח.

להזמין אותנו לפרוץ עוד גבול פנימי, להעז להיות קצת יותר מי שאנחנו באמת.

בשיחה עם סיגל דייקנו את המסע שעברנו,

שאלנו, כתבנו, הקשבנו.

כי גם תובנה עמוקה זקוקה למקום שבו היא תוכל לנחות.

היו שבחרו להתנסות גם במסע בן שבע דקות בכיסא הפראנה.

רק שבע דקות, לפעמים זה כל מה שצריך כדי שמשהו עמוק יתחיל לזוז.

לעת ערב יצאנו אל המקדש הפתוח בדמנהור.

מאז שנת 1985, בכל ירח מלא ובכל מזג אוויר, נערך בדמנהור טקס האורקל.

מעבר להיותו מרשים ומסקרן, הטקס הוא יותר מכל שיאו של תהליך:

במשך חודש שלם אדם נושא בליבו שאלה, אותה הוא מפנה גם אל המתקשרים

של הקהילה.

הוא, לא ממהר לענות עליה, לא מחפש פתרון מהיר. הוא חי איתה. מתבונן בה.

מזקק אותה.

הם, המתקשרים, ממתינים שיגיעו אליהם התשובות,

ואז… דנים, הופכים בהן, ממתינים למסרים נוספים.

לקראת הטקס, נחתמת התשובה הסופית, המשקפת את תשובות כל המתקשרים.

"התשובה אינה הדבר החשוב ביותר", אומרת גאצה.

חשובה באמת היא הדרך שעברה השאלה.

תשומת הלב שהוקדשה לה. תהליך ההתבוננות שקדם לה.

השינויים שחוללה באדם עוד לפני שניתנה התשובה.

כמה פעמים בחיים אנחנו ממהרים כל כך למצוא תשובות,

מבלי לתת לשאלות לעשות את עבודתן?

הטקס החל.

צלילי התופים מילאו את המרחב.

אש בערה במרכז הבמה.

תפילה פשוטה נישאה: שיהיו מזון, מים ושלום לכל בני האדם.

ואז התבקש כל אחד להתחבר לניצוץ האלוהי שבתוכו, לשלוח ממנו אור

אל העולם.

האורקל אינו מבקש רק לענות על השאלות של האדם,

הוא מזכיר לנו שכל שאלה אישית היא גם חלק מסיפור גדול יותר.

שאנחנו אף פעם לא באמת נפרדים מהעולם שסביבנו.

ואז…

כאילו היקום ביקש לחתום את הערב בעצמו,

הירח המלא עלה לאיטו.

גדול.

זוהר.

עוצמתי.

עמדנו שם, בשקט.

נפעמים.

לרגע חשנו חלק בלתי נפרד מהאור הזוהר הזה.

והתשובות, הן לכשעצמן אולי מעניינות, מעשירות, פותחות שערים,

אך יותר מכל, נדמה כי למדנו להעריך מחדש את הדרך אליהן.

זה הלילה האחרון שלנו כאן.

מחר ניפרד מהמקדשים, מהיער, מהאנשים, מהשבילים שהלכנו בהם

בשבוע האחרון.

נדמה לי שהמסע האמיתי בכלל לא נשאר כאן.

הוא נוסע איתנו הביתה.

אל המשפחה, אל העבודה, אל מערכות היחסים,

אל השגרה שמחכה לנו מעבר לפינה.

אולי זו המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו כאן.

לב קצת יותר פתוח.

עיניים שרואות קצת אחרת.

ואור קטן שנדלק בפנים.

אור שלא נועד להישאר בין הרי דמנהור,

אלא להאיר את החיים שמחכים לנו בבית.

הלילה נניח לו פשוט להיות.

ומחר… נצא לדרך עם לב מלא,

ועם ההבנה שהמסע אינו מסתיים כשעוזבים מקום.

לפעמים הוא רק מתחיל…

הילה

The post קסם דמנהור 26 – היום החמישי 30/6/26 appeared first on מרכז הילה.

קסם דמנהור 26 – היום השישי 1/7/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 15:20:23 +0000

דמנהור אהובה,

נחתנו.

טוב, לא באמת.

אנחנו בישראל אבל הלב עדיין מטייל בין היער, המקדשים,

השבילים, הרעיונות, המוסיקה והאנשים שפגשנו במחוזותייך.

כנראה שיחלפו עוד כמה ימים עד שננחת באמת,

עד שנצליח להבין מה בדיוק השארנו אצלך

ומה, בלי ששמנו לב, לקחנו איתנו.

באנו אלייך מתוך סקרנות.

כל אחד והשאלות שלו.

כל אחת והדרך שלה.

לא ידענו אילו תשובות נמצא, מה נגלה.

לא ידענו אילו דלתות ייפתחו, איך זה הולך להיות.

בוודאי שלא ידענו שאנחנו הולכים לפגוש מקרוב

איש או אישה אהובים במיוחד…

לימדת אותנו שלא כל שאלה מבקשת תשובה מיידית.

שלפעמים הדרך שאנחנו צועדים עם השאלה חשובה יותר מהתשובה עצמה.

לימדת אותנו להקשיב.

לא רק למילים. גם לשקט. לטבע. לאומנות. לאנשים שסביבנו.

וגם… לקול השקט (או הרועש…) שבתוכנו.

הזכרת לנו שהחיים הם יצירה והעולם הוא מגרש משחקים.

שכולנו יוצרים: בכל בחירה, בכל מפגש, בכל מחשבה ובכל מעשה.

שכולנו משחקים: בכל התנסות, בכל רגע של תעוזה ובכל יצירה.

הראית לנו שקהילה אינה מקום שבו כולם דומים זה לזה.

להפך. היא מקום שבו כל אחד מביא את הייחוד שלו,

ודווקא מתוך השונות נולדים החיבור, הלמידה והצמיחה.

ביער למדנו להקשיב.

במקדשים למדנו להתבונן, בקרוב ובהרבה יותר שמעבר.

במעגלים למדנו לשתף.

במימי הנהר הקרירים למדנו גמישות.

בשקט למדנו לנשום.

ובין כל אלה, למדנו קצת יותר מי אנחנו, מאחורי הוילון…

אנחנו חוזרים הביתה בלי כל התשובות.

למעשה, אנחנו חוזרים עם שאלות עמוקות יותר.

עם סקרנות גדולה יותר.

עם לב פתוח יותר.

ועם אמון גדול הרבה יותר בדרך.

בלילה האחרון עמדנו יחד מול ירח מלא.

הבטנו בו בשקט, בהשתאות.

וברגע, קלטנו את עוצמת החוויה,

את האור שבאור,

הנגלה לאיטו, בדרכו.

אז תודה לך דמנהור אהובה על

השאלות

האנשים

הצחוק

הדמעות

הרגעים שיישארו איתנו לעד

ועל אלה שאת משמעותם נבין אולי רק בעוד חודשים או שנים.

עכשיו מתחיל המסע האמיתי.

האתגר אינו לזכור את דמנהור, אלא לחיות אותה.

להביא קצת יותר הקשבה אל הבית.

קצת יותר אומץ אל הבחירות שלנו.

קצת יותר סקרנות אל השאלות.

וקצת יותר אור אל האנשים שנפגוש בדרך.

להתראות, דמנהור,

ותודה שאפשרת לנו לפגוש מקרוב איש או אישה אהובים במיוחד –

את עצמנו…

שלך, כולנו

The post קסם דמנהור 26 – היום השישי 1/7/26 appeared first on מרכז הילה.

היום הראשון 19/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 15:06:58 +0000

בין חלום שהתגשם, מקדשים שנחצבו בלב ההר, ויער שיודע לזכור

יש מקומות שככל שחוזרים אליהם, כך מבינים כמה מעט ראינו בפעם הקודמת.

היום הראשון במסע ההעמקה בדמנהור לא היה עוד סיור. הוא היה הזמנה

להיכנס שכבה נוספת פנימה. אל הסיפור שמתחת לסיפור. אל המשמעות שמתחת

לצורות. אל השאלות הגדולות שדמנהור מעזה לשאול כבר יותר מחמישים שנה.

היום נע בין שלושה מרחבים: דמהיל, המקדשים והיער המקודש.

שלושה שערים אל אותה שאלה: מה עוד אפשרי עבור האדם?

דמהיל: הלב הפועם של הקהילה

גאצה שלנו, האחת ויחידה, החזירה אותנו אל סיפור ההתחלה,

כדרכה, היא תמיד מחדשת ומפעימה.

היא החזירה אותנו אל סיפורם של אנשים צעירים שהעזו לחלום חלום

שנראה בלתי אפשרי.

מספרים שבעל הקרקע הראשון שמכר אדמה לדמנהורים בדק באמצעות שעון מטוטלת

אם הם מתאימים למקום. הוא הרגיש שמשהו מיוחד עתיד להתרחש כאן.

בדיעבד, נראה שצדק.

מייסדי דמנהור חקרו במשך שנים את קווי האנרגיה של כדור הארץ וגילו שבמקום

הזה נפגשים ארבעה קווים אנרגטיים מרכזיים. בנקודת המפגש הזו נזרע הזרע

הראשון של הקהילה.

דמנהור, במובנים רבים, היא חלום שהתגשם.

ישראלי שאל פעם את פלקו, מייסד הקהילה, על הדמיון בין ישראל לדמנהור.

"לשתיהן יש הרבה אויבים, ושתיהן יודעות להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי",

השיב ללא היסוס.

היום, חמישים ואחת שנים אחרי, דמנהור כבר אינה קבוצה קטנה ומבודדת.

חברים בה תושבים מרחבי העולם, ישנן קהילות שפעילות גם מחוץ לאיטליה,

מתנהלות בה בחירות דמוקרטיות, חיים בה ילדים שנולדו לתוך המציאות הזו

ואנשים שממשיכים לבוא כדי "לחיות את נוכחות העתיד", כדברי הדמנהורים.

מה זה אומר בפועל?

לא להיאחז בעבר. לא לחכות לוודאות. להסכים לצעוד אל הלא נודע.

משפט אחד ששמענו היום המשיך להדהד בי שעות ארוכות:

עדיף לעשות טעות עכשיו מאשר להמתין עוד ועוד להחלטה המושלמת.

שהרי, כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים על המתנה לרגע הנכון.

וכמה חיים מתחילים דווקא כשאנחנו מעזים לזוז.

המקדשים: מסע פנימה אל תוך האדם

אם דמהיל מספרת את סיפור הקהילה, המקדשים מספרים את סיפור האדם.

קשה להסביר למי שלא היה שם מה מרגישים כשנכנסים אל מקדשי האנושות.

אולי משום שהם אינם רק יצירת אמנות, מבנה או חזון.

המקדשים הם ריכוז עצום של משמעויות.

כל צעד, כל צבע, כל סמל, כל מעבר.

כאילו מישהו לקח רעיונות, חלומות, שאלות ותפילות – והפך אותם לאבן,

זכוכית, אור וצליל.

המקדש מוקדש ל-אלוהי שבתוך כל אחד מאיתנו.

והדלתות? הן אינן רק דלתות. הן הזמנה לפתוח בתוכנו דלתות נוספות.

עברנו במסע גם דרך הלבירינת, מרחב המייצג את המוח הפנימי, את האמונות,

הדתות, החיות והטבע. מקום שבו כל הדרכים שונות, אך כולן מתקיימות זו לצד זו.

הרעיון פשוט ועמוק: לפעמים עליך ללכת לאיבוד כדי למצוא את עצמך.

ירדנו גם אל אולם הספירות, לב המקדש.

אל אולם המתכות, המזכיר לנו את הכמיהה לבטא את החלקים הגבוהים שבתוכנו.

אל היכל האדמה, שבו מסופר סיפורה של האנושות כולה.

ושוב חזר אותו מסר עתיק: המאבק הגדול ביותר אינו מול העולם.

הוא מול עצמנו:

מול הפחד, הפסימיות, האגו. מול כל המקומות בנו שמבקשים להצטמצם.

כיצד בכל זאת נתרחב? דרך השמחה, הנדיבות, החשיבה החיובית, הנוכחות.

כן, משחק החיים על פי הדמנהורים.

היער המקודש: כי העצים זוכרים

את היום הראשון סיימנו ביער.

אם המקדשים נמצאים מתחת לאדמה, היער הוא המקדש שמעליה.

כאן יש יותר הקשבה. יותר שקט. יותר נשימה.

לכל ילד בדמנהור יש עץ שהוא חבר שלו. רעיון פשוט, כמעט ילדי.

העצים נתפשים כמאגרים של ידע, כיצורים חיים השומרים זיכרון,

כחלק ממערכת תקשורת עצומה בין האדם לכדור הארץ.

ואיך אפשר שלא לעצור ליד חברתנו, העצה דמנטל, שהפכה למוקד אנרגטי ביער.

עמדנו סביבה בדממה. הקשבנו. התחברנו.

היה משהו מרגש ברעיון שכל עץ נושא בתוכו חוכמה שהצטברה לאורך עשרות

ומאות שנים של חיים.

והספירלות של היער, הן, כך נדמה, קסם בפני עצמו.

ספירלות של הקשבה, של תנועה.

כאלה שמבקשות לא לתת תשובות, אלא לפתוח שאלות טובות יותר.

כשחזרתי הערב לחדר, חשבתי על המשפט ששמעתי מגאצה מוקדם יותר:

תהליך רוחני משמעותו להוסיף משמעות לחיים.

ואולי זו בדיוק המתנה שדמנהור מעניקה לכולנו.

לא תשובות מוחלטות. לא אמת אחת.

אלא עוד ועוד שכבות של משמעות,

עם האפשרות להתבונן בעולם ובעצמנו בעיניים קצת אחרות.

קינחנו את היום בקבלת שבת מרגשת בה כל משתתפת (משתתף) שיתפו למול נרות השבת את משמעות המסע היחודי שלהם אכלנו ארוחת ערב בטעמים איטלקיים…

ונרדמנו עם חיוך של משמעות…

הילה

The post היום הראשון 19/6/26 appeared first on מרכז הילה.

היום השני 20/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 15:03:51 +0000

יש ימים במסע שנשארים צרובים בזיכרון בזכות מה שראו עינינו,

יש ימים שנשארים בזכות מה שקרה עמוק בלב, בתוכנו.

היום השני היה יום שכזה.

יום שהתחיל בשוק איטלקי צבעוני, המשיך אל אגם שליו ומלא קסם,

והסתיים במעבר על גשר עתיק שבו התבקשנו להשאיר מאחור את מה

שכבר אינו משרת אותנו.

כן, זה היה יום של בחירה. בחירה בעצמנו.

בין הדוכנים, הצבעים, הריחות והקולות של השוק,

טעמנו מן ההנאה הפשוטה של להיות כאן ועכשיו,

של שיטוט מהנה בלי מטרה מוגדרת,

של נשימה.

המשכנו לאגם יפהפה, שקט, מוקף צמחייה עשירה,

כזה שמזמין אותך להאט.

וכאילו בהזמנה, החלה במקום חתונה איטלקית,

הכלה והחתן עמדו על רקע המים, קרני השמש כמו חיבקו אותם,

והמוזיקה החלה להתנגן.

ישבנו למדיטציה,

"עכשיו אנחנו עוצרים את הזמן", ביקשתי,

"אין עבר. אין עתיד. יש רק את הרגע הזה."

הזמנתי אותנו להתחבר לעצמנו, לבחור בנו מחדש,

להתחייב, לבוא בברית הנישואין,

עם עצמנו.

וראו זה קסם, באותו רגע ממש, נשמעו מכיוון החתונה צלילי השיר:

Falling in Love With You

של אלביס פרסלי.

והמילים התפשטו להן על פני האגם, נישאות אלינו באהבה.

ולרגע אחד נדמה היה שהחתונה שמתרחשת מולנו והמסע הפנימי

שמתרחש בתוכנו – חד הם.

על שפת האגם ישבנו יחד, אכלנו, נשמנו, הקשבנו.

חברי הקבוצה שיתפו בסיפורים מן החיים, כאלו שלא מספרים כך סתם,

והיה משהו ממלא ומרפא בפשטות הזאת, בהקשבה, בלב הפתוח.

ואז הצטרפה אלינו גאצה. "אנחנו יוצאים למשימה", אמרה.

היעד, עיירה קטנה ליד ביתו של פלקו.

מקום עטוף מסתורין, אגדות וסיפורים עתיקים.

שם נמצא מה שמכונה עד היום: גשר השטן.

האגדה מספרת שהגשר נבנה לראשונה בשנת 1378 וקרס.

נבנה פעם נוספת ושוב קרס.

לבסוף, כך מספרים, כרתו תושבי המקום ברית עם השטן.

הוא יסייע בבניית הגשר, ובתמורה יקבל את נשמתו של הראשון שיעבור עליו.

הגשר הושלם. אך אנשי הכפר הערימו על השטן.

במקום אדם, הם שלחו ראשונים את כלביהם.

השטן זעם. לפי האגדה הוא נשבע לקחת את נשמתו של כל מי שיעבור על הגשר.

בדמנהור, כמו בדמנהור, לכל סיפור יש רובד נוסף.

מעבר הגשר אינו רק מעבר פיזי. זהו מעבר תודעתי.

הזדמנות להשאיר מאחור משהו שכבר אינו שייך לחיינו

ולצאת מהצד השני כאדם חדש.

מסופר שגם קו סינכרוני עובר במקום הזה,

אולי זו הסיבה לכך שהתחושה שם הייתה אחרת, כאילו משהו חדש נפתח.

לא הרחק משם נמצא סלע מיוחד.

סלע שלפי פלקו שימש דלת, שער טבעי למסעות בזמן,

שער אל אטלנטיס.

פלקו רצה שאנשים יחוו את אטלנטיס, לא רק ישמעו עליה.

ביקש שיכירו, שיזכרו.

שהרי אם נזכור מאין באנו, אולי נבין טוב יותר לאן אנו הולכים.

הוא סיפר שכאשר עורכים מסעות בזמן אי אפשר לקחת לדרך חפצים

שאינם חיים. לכן הוא לקח עימו חבר צייר.

תפקידו היה לזכור את מה שראה ולצייר את הפרטים כשישוב.

כך, כשיודעים לאן הולכים, יודעים גם איך לחזור.

בקרבת מקום שמענו מגאצה סיפור נוסף.

סיפורו של אוברטינו הצעיר, לימים פלקו, אשר ביתו שכן בקרבת גשר השטן.

אמו נהגה לספר שיום אחד הגיע לביתם אדם זקן.

הוא דפק על הדלת והביא ארגז ספרים לבנה. הילד קרא את הספרים.

בתוכם הוא מצא ידע על ספירלות, סלפיקות ונושאים רבים שעתידים להפוך

לחלק בלתי נפרד מדמנהור.

לאחר שפלקו סיים לקרוא הדפים פשוט נעלמו, באורח בלתי נתפש ממש.

כאילו הידע שבספרים המתין לרגע הנכון וכשהגיע זמנו הופיע וכשהגיע זמנו נעלם.

ואז הגיע הרגע שלנו…

לפני המעבר על הגשר עצרנו. חזרנו פנימה. אל מה שמכביד עלינו באמת.

"מה לא מאפשר לי לעוף"? שאלה גאצה.

ואז צעדנו.

לאט.

בכוונה.

במודעות.

בכל צעד השארנו משהו מאחור.

פחד.

כאב.

הרגל.

אמונה מגבילה.

זיכרון.

כעס.

כל אחד והמשא שלו.

וכשהגענו לצד השני כבר לא היינו אותם אנשים.

המסע לא הסתיים מעבר לגשר.

אולי שם הוא רק מתחיל…

כי אחרי שמשחררים, צריך לבחור.

בחרנו במה להתמלא. מה אנחנו מזמינים אל חיינו.

מה אנחנו רוצים לטפח. מי אנחנו מבקשים להיות.

והתחלנו לצעוד חזרה. מתוך קבלה.

כשסיימנו את הטקס ושבנו להתאסף יחד, יכולתי לראות את השינוי

על פניהם של כולם.

משהו התרכך. משהו השתחרר. משהו נפתח.

המילים שעלו במעגל היו דומות להפליא:

שמחה.

קלילות.

חופש.

אהבה.

התעלות.

אושר.

ואולי זה כל הסיפור כולו.

לפעמים כדי להתחדש, לא צריך ללמוד עוד משהו,

לא צריך להשיג עוד משהו,

לא צריך להיות מישהו אחר.

לפעמים צריך פשוט לעבור גשר.

להניח את מה שכבר סיים את תפקידו

ולבחור מחדש מי אנחנו רוצים להיות.

יום מפעים הגיע לסיומו.

ו…הבוקר 21/6 מתחילים מסע לתוך

היום הארוך המואר בשנה

היו איתנו בחיבור האנרגטי

ותתמלאו בשמש פנימית וחיצונית מרפאה ומאירה

ומוזמנים להעביר הלאה…

באהבה

הילה

The post היום השני 20/6/26 appeared first on מרכז הילה.

היום השלישי 21/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 14:52:28 +0000

דמנהור חוגגת את היום הארוך בשנה

יש ימים שבהם מרגישים חלק ממשהו גדול הרבה יותר מאיתנו.

היום השלישי שלנו בדמנהור היה יום שכזה.

יום הסולסטיס: היום הארוך ביותר בשנה.

היום שבו השמש מגיעה לנקודת השיא שלה, לפני שהיא מתחילה

את מסעה ההדרגתי אל עבר החורף.

יום שבו קהילת דמנהור כולה מתכנסת כדי לחגוג את האור, את החיים,

את המודעות ואת הקשר העמוק שבין האדם לטבע.

דמהיל לובשת חג.

דוכנים צבעוניים מכסים את הרחבה, ריחות של אוכל, מפגשים בין חברים.

קהילה שלמה נערכת לאחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה שלה.

כמאה משתתפים מכל רחבי העולם הגיעו במיוחד כדי לקחת חלק ביום המיוחד.

עמדנו במעגל החיצוני, במרכז חברי דמנהור בלבד, אותם שהוכשרו לקחת חלק

פעיל בטקס. לגופם גלימות בארבעה צבעים: לבן, צהוב אדום, וכחול, לכל צבע משמעות

משלו, מדרגה תודעתית, כחלק ממסע הלמידה הדמנהורי.

זהו יום של כבוד לכל צורות החיים, לכל היצורים החיים, לשמש, לירח, לאדמה,

למים ולכוחות הטבע המלווים את חיינו.

אנו, בני האנוש, חלק מעולם הטבע, לא מעליו, לא מחוצה לו.

הטקס הוא רגע של עצירה, הכנה לקראת השלב הבא במחזור החיים.

מכאן ואילך, מתחילה תנועה חדשה,

שישה חודשים שבהם האור ילך ויצטמצם בהדרגה.

"הטקס הוא על האור, החיים והמודעות", אומרים הדמנהורים,

על מנת להתחבר להיותנו טבעיים ואלוהיים כאחד,

הגרסה הרחבה ביותר של עצמנו.

בלב המעגל בוערת אש גדולה המייצגת את השמש.

בצד המעגל בוערת אש נוספת המייצגת את הירח.

בכל סולסטיס היא נוצרת מחדש בעזרת זכוכית מגדלת וקרני השמש,

אש חדשה. לרגע חדש.

לאנשים החדשים שאנחנו היום.

במרכז נמצאת גם קערת מים.

המים מייצגים זרימה, הסתגלות ותנועה קדימה.

מי הסולסטיס של השנה שעברה מוחזרים אל האש,

כך מסתיים מחזור אחד ומתחיל מחזור חדש.

לראשי המשתתפים כולם זרים, הלא הם כתרים מצמחי הלענה והמיילפורם,

מכל זר נלקח עלה שמשתתף בטקס עצמו באמצעות חברי דמנהור.

השירה וצלילי הגונג מרטיטים את הגוף,

מחברים בין הנקבי לבין הזכרי,

כמכניסים את החיבור האלוהי אל תוך חיינו,

מחברים אל השקט שבתוכנו פנימה.

ולעת ערב, עמדנו סביב חברי הקהילה, כמעט האורחים היחידים במקום.

האוויר, כך נדמה, היה רך יותר והטקס התקרב לסיומו.

צעיר וצעירה ניגשו וברכו כל אחת ואחד מאיתנו,

העניקו לנו ענף לענה שילווה אותנו בשנה הקרובה.

מחווה כה פשוטה, שקטה ומרגשת, עדות לחיבור שנוצר כאן.

וכדי לחתום את המעמד,

קפצנו מעל האש שבערה במרכז,

קפיצה קטנה, מלאת משמעות

אל שנת השמש החדשה,

אל כל אשר מבקש להיוולד בחיינו.

בין אירועי היום נפגשנו עם גאצה לחוויה מרתקת עם קלפי הטארוט,

מעשה ידיו של פלקו.

"מה השלב הבא עבורנו?" שאלנו.

כל אחד בחר קלף ביד שמאל, מחזיק את השאלה בליבו.

בסבב משותף שיתפנו בתובנות, כאלה שעלו מההתבוננות, מהלב.

גאצה הוסיפה את המשמעויות והמסרים שמאחורי כל קלף,

מעין מצפן להמשך המסע.

את היום הארוך והמיוחד הזה סיימנו בסדנת צלילי גונג.

הצלילים עטפו אותנו מכל עבר, גל אחרי גל,

כמו מקלחת עדינה של תדרים.

לא צריך היה להבין דבר, רק להקשיב, לנשום.

רק להיות.

וכשהצלילים האחרונים דעכו אל תוך השקט, נשארנו לרגעים מבלי לזוז.

מלאי שלווה.

בהודיה. על האור. על החיים. על הדרך.

על הזכות להיות בדמנהור ביום שבו השמש ניצבת במלוא עוצמתה,

מזכירה לנו שגם אנחנו, הגענו לכאן כדי להזכר באור הפנימי והחיצוני שבנו שרוצה להתגלות…

הילה

The post היום השלישי 21/6/26 appeared first on מרכז הילה.

היום הרביעי 22/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 14:45:19 +0000

זה היה יום של מפגשים עם אנשים שחולמים ובונים.

יום של זיכרונות מאטלנטיס, של סיפורים על ראשית דרכה של דמנהור,

ושל מפגש אינטימי עם חברי נוקליאו שחיים את הערכים שלהם כדרך חיים.

בדמנהור אין שואלים "מה שלי?"

בדמנהור שואלים "מה שלנו?"

כל הבתים והקרקעות במקום שייכים לקואופרטיב משותף, וכל חברי

הקהילה שותפים בו.

אך טבעי אם כן שהם חיים בקבוצות במרחב משותף הנקרא 'נוקליאו'.

את הבוקר פתחנו בביקור בנוקליאו בייתה.

לפי האגדות המקומיות האדמה באזור הזה הייתה פעם כמו איים צפים

על פני המים, ואולי משום כך גם היום מורגשת כאן תנועה רכה, זורמת

ושקטה יותר.

בבייתה יש ספירלה המשמשת לטקסים, והמקדש שלה הוא לב הקהילה.

והאנרגיה, איזו אנרגיה, מרעידה גוף ונפש.

חברי הנוקליאו קנו את הבית כשהיה כמעט חורבה.

לאט־לאט הרחיבו, בנו, שיפצו ויצרו ממנו בית חי ונושם.

כיום כבר מתכננים את הרחבת המקום באמצעות כיפות וקשתות גיאומטריות,

שביניהן ומתחתיהן יזרום הנחל.

כמו דברים רבים בדמנהור, גם כאן החלום עוד הולך ונרקם תוך כדי תנועה.

אלמנט המים ממשיך עימנו גם בהרצאה של גאצה על אטלנטיס.

היא תיארה אי עצום בלב האוקיינוס האטלנטי,

ערים אדירות, גדולות כל כך עד כי בני האדם נראו בהן כמו נמלים.

ערים שבתוכן זרמו מים.

מבנים שתוכננו כך שהרוח עצמה תנגן בהם מוזיקה.

גנים עשויים מתכות.

חקלאות שהתקיימה מתחת למים.

תרבויות רבות ושונות שחיו יחד, במה שנראה כמו חגיגה

גדולה של אנושות, יצירה, יופי ואמנות.

החורבן הפיזי של אטלנטיס היה תוצאה של חורבן רוחני.

מחשבה שקשה שלא לשמוע בה גם הדהוד לעולם שבו אנחנו חיים היום.

את ארוחת הצוהריים סעדנו בנוקליאו,

ישבנו בחדר אוכל שנראה היה כאילו נלקח מתוך סרט איטלקי.

שולחן ארוך. אוכל נהדר. יין.

שיחות שמתנהלות בכמה פינות במקביל. צחוק.

אנשים שנכנסים ויוצאים.

ולרגע נדמה היה שאנחנו לא אורחים, אלא בני משפחה שהגיעו לארוחה

משפחתית גדולה של יום ראשון.

"שינוי הוא אסטרטגיה. דרך חיים. היכולת לזרום עם החיים ולא להיאחז במה שכבר נבנה", האמין פלקו.

הוא ביקש לפתוח את דמנהור לצעירים, לאנשים חדשים, לרעיונות חדשים.

לא כולם הסכימו איתו.

בסופו של דבר הוא עשה צעד מפתיע ועזב את דמנהור.

עם קבוצת צעירים יצא למסע שנקרא 'משחק החיים'.

הכלל היה פשוט: מי שנכנס למשחק נכנס במאה אחוז.

בלי לדעת לאן נוסעים. בלי לדעת לכמה זמן. בלי לדעת מה יקרה בדרך.

רק להסכים לצעוד.

במהלך המסע הצטרפו אנשים נוספים.

"אם כולם רוצים באותו רגע בדיוק את אותו הדבר – אפשר לעשות ניסים", אמר.

כשחזרו לדמנהור, המתח בין הוותיקים לצעירים כבר היה מורגש.

הרעיונות החדשים לא תמיד התקבלו בהתלהבות.

ואז נולד משחק. שתי קבוצות: המייסדים מול אנשי "משחק החיים".

המשימה: הדגל.

הצעירים קיבלו ראשונים שטח משלהם, ביתא.

והדגל הונף.

הוותיקים המתינו לרגע המתאים.

לבושים בשחור. עם משאית שחורה, בתוך דקות ספורות הדגל נתפס.

מה שהתחיל כמשחק הפך למאבק אמיתי.

כעסים. רגשות. מתחים.

בסופו של דבר פלקו עצר את המשחק ואמר:

"אף אחד לא ראוי לדגל."

למחרת כולם נפגשו. התנצלו. הקשיבו.

ואפילו עבדו יחד על בניית המקדשים. איזה שיעור…

בשלב הזה של הסיפור, הזמינה אותנו פורמיקה המקסימה

לעבוד עם חימר רך. ליצור.

לתת ליצירה לדבר במקומנו.

ישבנו יחד בחדר, מוזיקה מדיטטיבית עדינה ברקע. ידיים בחומר.

שקט נדיר, מהסוג שלא צריך למלא במילים.

בסיום, איש לא הסביר את יצירתו. רק האחרים סיפרו מה הם רואים,

מה היצירה מעוררת בהם.

זה היה מרגש ומפתיע לגלות כמה דברים אחרים יכולים לראות ביצירה

שנולדה מתוך הידיים שלנו, כמה מרחב יש ביצירה בצוותא.

חתמנו את היום מול נוף עוצר נשימה של העמק שנפרש מתחת לבייתה

הרים. עצים. שמיים. ושקט.

עמדנו שם דקות ארוכות, מביטים. נושמים. סופגים.

נושאים תפילה

פשוט להיות…

הילה

The post היום הרביעי 22/6/26 appeared first on מרכז הילה.