בשנים האחרונות הטילו רגשות האשם שנשאה בליבה צל כבד על חייה. "אני מרגישה אבודה", פתחה את המפגש, "לא מצליחה להיפטר מהתחושות הקשות שלי כלפי אבא, כועסת, כעוסה, מאשימה. עליו, עליי, על כולם. לא שולטת בזה. זה משתלט עליי, מאפיל על כל מערכות היחסים שלי".

שלוש שנים חלפו מאז נפטר אביה של אילנית בפתאומיות. שיחת טלפון מאמה הזעיקה אותה בבהילות אל בית החולים, שם שכב אביה מחוסר הכרה לאחר שהתמוטט בבית. "בואי מהר", זעקה אמה, "הם אומרים שאבא לא יחיה עוד הרבה"…

שעה אחר כך כבר ישבה אילנית סמוך למיטתו, במחלקת טיפול נמרץ, אחזה בידו החמה ומיררה בבכי. "אני ילדה רעה", לחשה, "עשיתי לו חיים קשים, הוא לעולם לא יסלח לי".

נדמה היה לה כי הוא מניע את אצבעותיו, לרגעים חשבה כי המוניטור המצפצף בקול השתגע. "שחררי, שחררי אילנית שלי", התחננה אמה, "תני לו ללכת בשקט, הוא כבר לא כועס על כלום".

"סליחה אבא, סליחה", לחשה אילנית באוזנו, "אוהבת אותך, אבא".

נדמה היה לה כי חיוך התפשט על פניו, הוא נשם את נשימתו האחרונה.

שיח עם נפטרים הוא לעיתים קרובות שיח משחרר. הוא מביא איתו מידה רבה של הקלה.

עצמתי עיניי וקראתי לאביה של אילנית. "אילנית יקרה", הוא דיבר דרכי, "אני מודה לך שהגעת לכאן, אני איתך, רוצה להיות בשבילך"

"אתה כועס עליי אבא?", שאלה אילנית בגרון חנוק.

"בעולם שלנו אין כעס, אין אכזבה, אין טינה. אני כאן איתך, רואה אותך. באתי לעזור לך".

משך דקות ארוכות תיארה אילנית את שעבר עליה בימי הנעורים, את כעסיה, את תסכולה. אביה חזר והסביר את מניעיו שלו, אילנית הבינה את משמעות המסע אותו היה עליה לעבור.

"תזכרי תמיד", סיכם האב, "הלב שלך גדול ורחב, את אישה חכמה, מלאה בעוצמה. יש לך הרבה מה לעשות בעולם שלך, תפסיקי להתאבל, תחזרי לחיות, להשפיע, לעשות טוב, את כל כך ראויה".

לפני שנפרדו, אילנית אזרה אומץ וביקשה בקול רועד: "אבא, תוכל לשלוח לי סימן? כדי שאדע שזה באמת אתה, שאני לא מדמיינת…".

"איזה סימן את רוצה?"

היא לקחה נשימה עמוקה, ניגבה את דמעותיה ואמרה, "שיר, אני רוצה שיר".

כמה שעות אחר כך אילנית התקשרה. "הילה, את לא מאמינה! נכנסתי לאוטו, פתחתי את הרדיו ואיזה שיר מתנגן לו? 'לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט לשמיים'… את קולטת? זה שיר שאבא היה שר לי כל לילה כשהיה מרדים אותי", אמרה בדמעות, "אני לא מאמינה, פשוט הלם".

"תאמיני, תאמיני", חייכתי…

*****

התקשורת עם נפטרים תמיד ריתקה אותי. כן, כאשר הגוף הפיזי מסיים את תפקידו נותרת הנשמה במרחב, ואנו יכולים ללמוד את החיבור אליה, חיבור שמאפשר לה להיות נוכחת קבועה בחיינו.

כאב הפרידה כמו גם הגעגוע לא ייעלמו, אך הידיעה שהיקירים לנו כאן איתנו, מלווים וקרובים אלינו במסענו הנוכחי, מביאה מידה רבה של הקלה וריפוי. לא פעם, היא מאפשרת לאדם להמשיך בחייו, לשמוח, 'לחיות', לממש. תודה !

The post הסיפור של אילנית ואבא appeared first on מרכז הילה.

אסנת הצטרפה לקורס תקשור במרכז, מבקשת לקבל סימנים מבנה, למצוא את הדרך להשאיר אותו נוכח בחייה, לדבר איתו. כשעל הפרק עמדה הנסיעה לדמנהור, החליטה אסנת להצטרף, מבקשת להעמיק ולבסס את החיבורים שהצליחה ליצור עם בנה. "אני מרגישה שעומר תמיד איתי", אמרה לי, "אך לפעמים צריכה להרגיש אותו חזק יותר, לקבל ממנו תשובות ישירות".

אל המסע בדמנהור הצטרף גם ארנון, שהיה מלא בספקות ובסימני שאלה ("מה היא ההדרכה הזו? זה אמיתי? הבן המת שלי באמת יכול לדבר אליי?"), בתחנות שונות במסע שעברנו שם, זוכרת את עצמי מתבוננת באסנת וארנון, עוקבת אחרי המבטים ביניהם, אחר הידיים המחבקות זה את זו וזו את זה, נפעמת מן החיבור והאהבה שלהם, מיכולתם להיות האחד עבור השנייה, האחת עבור השני. ולאורך השבוע אסנת מצאה נקודות חיבור חדשות, ארנון שאל שאלות ובעיקר, נותר בספקותיו. הוא קיבל כמה מסרים כתובים מעומר אך לא האמין עד ש…

יום לפני סיום המסע, קיימנו מדיטציה בחדר הסודי במקדש האדם, מדיטציה עמוקה, בה התחברנו אל גלגול חיים עתיק, אל עוצמות שקיימות בנו מימים ימימה. "תן לי סימן, עומר אהוב שלי", ביקש בכאב ארנון, "תן לי סימן שאתה כאן, שאתה איתנו במסע הזה ובכלל…".

המדיטציה הסתיימה, ארנון פקח את עיניו, מבטו נמשך אל האותיות המצוירות בין הציורים המופלאים המעטרים את קירות ותקרות החדר.

לקהילת דמנהור יש כתב מיוחד שנקרא כתב סאקרי (Sacred Language) או ה'שפה הקדושה'. זהו כתב חזותי וסמלי שפותח בקהילה ומשמש לתקשור עם האנרגיות הגבוהות ולביטוי רעיונות רוחניים. הכתב הזה נחשב לחלק אינטגרלי מהפילוסופיה של דמנהור, והוא מופיע במקדשי האנושות ובעבודות האמנות שלהם. השפה הקדושה אינה רק אמצעי תקשורת מילולי אלא גם חזותי וסמלי, כשהיא כוללת צורות גיאומטריות וסימנים.

לפתע, קלט ארנון בעיניו סימנים מצוירים זה לצד זה, אותיות היוצרות את השם: עומר. התרגשות אחזה בגופו. לעולם לא אשכח את הרגע בו יצא מהמקדש ובעיניים נוצצות סיפר לנו על שעבר. "עומר שלי הגיע אליי סוף סוף", אמר, "קיבלתי את הסימנים שהייתי כל כך זקוק להם".

ברגעים שכאלו, גם לי נגמרות המילים.

ואז, זה רק הלב שרוחש והולם, והכרת התודה שמפעמת בלב ולא יודעת את נפשה.

תודה !

נ.ב.

רציתי להראות לכם את האותיות שקלט ארנון, אך במקדש בדמנהור הצילום אסור. באופן חריג, הסכימו המארחים שלנו לשלוח לארנון ולאסנת תמונה שצילמו, בהבטחה שלא יפרסמו אותה. כך תיוותר התמונה זיכרון עד לאותה חוויה מסעירה. תצטרכו לנסוע איתנו בקיץ לדמנהור כדי לראות במו עיניכם…

התגובה של אסנת:
הילה אהובה,

אובדן של ילד הוא כאב שאין לו מילים באף שפה.

מייד עם נפילתו של עומר, ידעתי שאמצא את הדרך לתקשר איתו ולהגיע אליו בדרך זו או אחרת.

כשהגעתי אליך לפגישה בפעם הראשונה, לתקשור אישי עם עומר התעוררה בי התקווה שאמצא אותו מחדש.

הוא שלח לי דרכך סימנים שלא ניתן היה לטעות בהם.

הפגישה איתך הפיחה בי תקווה והתרגשות גדולה.

משם נפתחה דרך חדשה שהתחילה עם קורס התקשור במרכז הילה והשיא שלה, היתה הנסיעה לדמנהור שבאיטליה ששם החיבור עם עומר היה עוצמתי ביותר.

ארנון כבר הגיע בשל עם אמונה חזקה ועל אף זאת, נשאר ללא מילים כאשר לאחר אחת המדיטציות, כשביקש מעומר סימן, התגלה לו על הקיר במקדש המלא באיורים,סימנים וציורים, שמו של עומר.

מה הסיכוי???

תודה הילה על הכל!!!

את היית אלומת האור בחושך הגדול!!!

The post סיפור על אובדן וסימן appeared first on מרכז הילה.

סיפורים אישיים  איך מדברים עם היקרים שלנו
על ההתרגשות החיבור הנחמה והקשר שיוצר הבדל.

חיבור לנפטרים מביא ניסים לחיים
מחויבות הצד השני להקלת הכאב והגעגוע…

The post אנשים שחיים אחרת – לשוחח עם נפטרים appeared first on מרכז הילה.