מתגעגעים לחיבור

סיפור על אובדן וסימן.
סיפורם המדהים של אסנת וארנון, שאיבדו ב-7 באוקטובר את בנם, עומר וולף

בוחרת לספר לכם היום על זוג אחד שיצא עמנו למסע, אסנת וארנון, שאיבדו ב-7 באוקטובר את בנם, עומר וולף, ששימש כסגן מפקד פלוגה בגדוד 51 שבחטיבת גולני. עומר נפל בקרב גבורה בהגנה על קיבוץ כיסופים, בן 22 היה בנופלו. “אגדה של מפקד”, אמרו עליו פקודיו וחבריו, “קסם של אדם”, חש כל מי שזכה להכירו, לגעת בדרך כזו או אחרת בתחנות מסע חייו.

אסנת הצטרפה לקורס תקשור במרכז, מבקשת לקבל סימנים מבנה, למצוא את הדרך להשאיר אותו נוכח בחייה, לדבר איתו. כשעל הפרק עמדה הנסיעה לדמנהור, החליטה אסנת להצטרף, מבקשת להעמיק ולבסס את החיבורים שהצליחה ליצור עם בנה. “אני מרגישה שעומר תמיד איתי”, אמרה לי, “אך לפעמים צריכה להרגיש אותו חזק יותר, לקבל ממנו תשובות ישירות”.

אל המסע בדמנהור הצטרף גם ארנון, שהיה מלא בספקות ובסימני שאלה (“מה היא ההדרכה הזו? זה אמיתי? הבן המת שלי באמת יכול לדבר אליי?”), בתחנות שונות במסע שעברנו שם, זוכרת את עצמי מתבוננת באסנת וארנון, עוקבת אחרי המבטים ביניהם, אחר הידיים המחבקות זה את זו וזו את זה, נפעמת מן החיבור והאהבה שלהם, מיכולתם להיות האחד עבור השנייה, האחת עבור השני. ולאורך השבוע אסנת מצאה נקודות חיבור חדשות, ארנון שאל שאלות ובעיקר, נותר בספקותיו. הוא קיבל כמה מסרים כתובים מעומר אך לא האמין עד ש…

יום לפני סיום המסע, קיימנו מדיטציה בחדר הסודי במקדש האדם, מדיטציה עמוקה, בה התחברנו אל גלגול חיים עתיק, אל עוצמות שקיימות בנו מימים ימימה. “תן לי סימן, עומר אהוב שלי”, ביקש בכאב ארנון, “תן לי סימן שאתה כאן, שאתה איתנו במסע הזה ובכלל…”.

המדיטציה הסתיימה, ארנון פקח את עיניו, מבטו נמשך אל האותיות המצוירות בין הציורים המופלאים המעטרים את קירות ותקרות החדר.

לקהילת דמנהור יש כתב מיוחד שנקרא כתב סאקרי (Sacred Language) או ה’שפה הקדושה’. זהו כתב חזותי וסמלי שפותח בקהילה ומשמש לתקשור עם האנרגיות הגבוהות ולביטוי רעיונות רוחניים. הכתב הזה נחשב לחלק אינטגרלי מהפילוסופיה של דמנהור, והוא מופיע במקדשי האנושות ובעבודות האמנות שלהם. השפה הקדושה אינה רק אמצעי תקשורת מילולי אלא גם חזותי וסמלי, כשהיא כוללת צורות גיאומטריות וסימנים.

לפתע, קלט ארנון בעיניו סימנים מצוירים זה לצד זה, אותיות היוצרות את השם: עומר. התרגשות אחזה בגופו. לעולם לא אשכח את הרגע בו יצא מהמקדש ובעיניים נוצצות סיפר לנו על שעבר. “עומר שלי הגיע אליי סוף סוף”, אמר, “קיבלתי את הסימנים שהייתי כל כך זקוק להם”.

ברגעים שכאלו, גם לי נגמרות המילים.

ואז, זה רק הלב שרוחש והולם, והכרת התודה שמפעמת בלב ולא יודעת את נפשה.

תודה !

נ.ב.

רציתי להראות לכם את האותיות שקלט ארנון, אך במקדש בדמנהור הצילום אסור. באופן חריג, הסכימו המארחים שלנו לשלוח לארנון ולאסנת תמונה שצילמו, בהבטחה שלא יפרסמו אותה. כך תיוותר התמונה זיכרון עד לאותה חוויה מסעירה. תצטרכו לנסוע איתנו בקיץ לדמנהור כדי לראות במו עיניכם…

התגובה של אסנת:
הילה אהובה,

אובדן של ילד הוא כאב שאין לו מילים באף שפה.

מייד עם נפילתו של עומר, ידעתי שאמצא את הדרך לתקשר איתו ולהגיע אליו בדרך זו או אחרת.

כשהגעתי אליך לפגישה בפעם הראשונה, לתקשור אישי עם עומר התעוררה בי התקווה שאמצא אותו מחדש.

הוא שלח לי דרכך סימנים שלא ניתן היה לטעות בהם.

הפגישה איתך הפיחה בי תקווה והתרגשות גדולה.

משם נפתחה דרך חדשה שהתחילה עם קורס התקשור במרכז הילה והשיא שלה, היתה הנסיעה לדמנהור שבאיטליה ששם החיבור עם עומר היה עוצמתי ביותר.

ארנון כבר הגיע בשל עם אמונה חזקה ועל אף זאת, נשאר ללא מילים כאשר לאחר אחת המדיטציות, כשביקש מעומר סימן, התגלה לו על הקיר במקדש המלא באיורים,סימנים וציורים, שמו של עומר.

מה הסיכוי???

תודה הילה על הכל!!!

את היית אלומת האור בחושך הגדול!!!