דמנהור יומן מסע - יוני 2025 Archives - מרכז הילה

יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום הראשון

zamir — Mon, 16 Jun 2025 14:04:03 +0000

הפסקתי לספור כמה פעמים הייתי כאן,

כל מסע מפתיע מחדש,

כי דמנהור, זה לא מקום שחוזרים אליו.

זה מקום שאת חוזרת ממנו אל עצמך,

בכל פעם קצת אחרת. קצת עמוקה יותר.

קצת פתוחה יותר,

קצת אמיצה יותר להסיר עוד כמה שכבות אצל עצמך.

אז שבנו הביתה.

***********

אין לי מילים להסביר.

משהו כאן פשוט מרגיש אחרת.

אולי זה האוויר, אולי הצמחיה המטופחת שיוצרת תחושה של גן עדן.

אולי אלו האנשים, שמחייכים אליך, שמשהו מלא חיים קורן מהם.

אולי אלה הם החלומות שמרחפים באוויר, מצפים לרגעי ההגשמה.

״מי אני ?״ שאל את עצמו פאלקו, מייסד קהילת דמנהור.

״מה באתי לעשות כאן?

איזה תפקיד יש לי בעולם הזה?״

עם השאלות האלה הוא יצא לדרך.

פאלקו לא הרבה לדבר. הוא בעיקר הקשיב.

הקשיב לרחשי ליבו, לאנשים, לטבע, לרוח הנושבת.

החיים היו עבורו מעבדת מחקר. מעבדה לעתיד.

הוא האמין כי לכל דבר יש משמעות.

כי את המשמעות יש ליצור, להנכיח, להגדיר.

והאדם, הוא יציר אלוהי, שהגיע לכאן למסע של התפתחות, כזו שמתרחשת רק בין כותלי קהילה.

״כל אדם רוצה להביע את דעותיו, להשפיע על חברי הקהילה כולם בדרכו״, מספרת גאצה, המדריכה המקומית שלנו, ״ובכל זאת אנחנו יחד. בתהליך קבוע של מציאת השבילים שמחברים בין כולם, בדרך חיים שמזמינה אותך להיות בנתינה, להתמקד בכל אשר יאפשר לך להעניק לאחרים״.

הוא האמין שהומור הוא שער לתודעה גבוהה. כזה שמרכך, מחבר, פותח את הלב ומכניס אור.

“היקום לא רציני כמו שאנחנו חושבים״, נהג לומר, ״הוא גמיש, חכם ומלא הומור. השאלה היא אם גם אתה כזה”.

הוא בחר בחיוביות לא כאשליה, אלא כדרך חיים. לבחור לראות את הטוב, את הפתח, את האפשרות.

האופטימיות מבחינתו, היא תרגול יומיומי באמונה. להאמין שהכול קורה לשם צמיחה גם אם קשה להבחין בכך. זו מן מדיטציה אקטיבית, 24 שעות ביממה.

יותר מכל הוא העריך את השונות. הוא ראה בכל אדם צבע ייחודי בפסיפס האנושי.

פאלקו יצר עולם שבו הומור פותח שערים, חיוביות מזיזה הרים, אופטימיות מחזיקה חלום, והשונות, היא המוזיקה שמרכיבה את השלם.

וכך….

משרת הפעמון הגדול שבמקדש הפתוח את חלומו של פאלקו.

בשעה 7:30 הוא מצלצל וקורא לאדם לפתוח את היום בשאלה: מה אני מבקש ללמוד היום?

איזה דבר חדש אני עומד ליצור?

עם שקיעת החמה שוב מצלצל הפעמון, הפעם שלושה צלצולים: האחד מזכיר לאדם להתכנס בעצמו ולשאול את עצמו שאלות. להתכנס אל המרכז שבליבו.

השני מזכיר לו לעשות למען קרוביו ועבור הסובבים אותו.

השלישי מכוון אותו להביא את האור שלו לעולם כולו.

ובסוף היום, בשעה 23:30 בדיוק, מצלצל הפעמון שוב, הפעם עם השאלה מה למדת היום. אם למדת משהו חדש אשריך. ואם לא – פתח מילון ולמד מילה חדשה אחת לפחות.

ובפוגשם אדם כלשהו יאמרו הדמנהורים ״קונטה״ – משמע אני איתך,

רואה, מרגיש, מקשיב.

ולא משנה כמה פעמים נחזור לפה,

תמיד נחזור קצת אחרת.

קצת יותר את. קצת יותר אתה.

״כמה פלא יש בעולם כשאנחנו בוחרים לראות אותו כך״, מהדהדות בראשי מילותיו של פאלקו.

מלאים ומוקסמים מפלאי דמנהור, מיופיו של מקדש האדם ומעוצמתו, סיימנו את היום הראשון של המסע.

כל כך הרבה חדש למדנו וספגנו היום,

אנחנו לא צריכים הלילה לפתוח מילון…

שבת שלום

לפרטים מלאים והרשמה למסע הבא לדמנהור: לחצו כאן

The post יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום הראשון appeared first on מרכז הילה.

יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום השני

zamir — Mon, 16 Jun 2025 14:00:41 +0000

לפעמים צריך רק קו כחול ודופק אחיד כדי להתחיל לראות:

את הדרך, את עצמך, את השותפים שלך למסע.

ביום השני למסענו בדמנהור, המקדש הפתוח הפך למעין מגרש

אימונים. קווים כחולים, תיפוף, ונקודת התחלה.

בין שמיים פתוחים לקרקע פורייה, צעדנו בשביל תמים לכאורה,

דרך 'הקווים הכחולים'.

חשבתם פעם איך זה מרגיש ללכת רק על הקווים? בלי לצאת מהם?

בקצב שמכתיב התוף שברקע?

בין חברים, שותפים למסע, שהולכים איתכם בקווים המקבילים?

הרי לא באמת לימדו אותנו איך ללכת,

הקצב הכתיב את הצעד, ואנחנו התמסרנו, קשובים לשאלות,

בשלב הזה מבלי לחפש תשובות,

כשאנו רק מחזיקים את חוויית ההליכה למרות ועל אף אי הידיעה:

• ומה אם מישהו בא מולי בקו: האם לרדת ממנו?

להמתין שהאחר ירד? האם יש שביל חליפי?

• ומה אם למרות שהתקדמת, הקו פתאום

יוריד אותך למטה. כן, אתה קולט שאתה עולה ויורד

וחוזר חלילה, הקו מכתיב זאת למרות שאין לך באמת רצון לרדת.

הן כל שאתה רוצה הוא לעלות ולהגיע אל נקודת הסיום.

• ומה אם אתבלבל, אמצא את עצמי במבוכה? האם זה בסדר לטעות?

איזו משמעות יש להן לטעויות שלנו?

• ומה אם אגלה שסטיתי לשביל של אחד מחבריי?

זה עשוי לעכב אותי? לאלץ אותי לשנות כיוון? זה בכלל אפשרי?

• ומה אם הקו מכתיב לי ללכת ישר ואני באותו הרגע מבקש דווקא

לפנות לכאן או לכאן?

• ואיך נהיה סבלניים מספיק כדי לחצות את אתגרי הדרך?

את רגעי ההמתנה? המבוכה? חוסר הנוחות?

• והאם יכולים אנו לצעוד בהרמוניה, מתעלמים מרעשי הרקע

מבחוץ, מכוונים במלאות לקולות שבפנים?

• וכמה אנחנו מכוונים למטרה? ומה קורה כשאנחנו פשוט לא

יודעים לאן ואיך – אך ממשיכים לפסוע?"

"צעדים יוצרים תבניות במוח", אמר המדריך המקומי,

"אין נכון, אין טעות – יש רק חקירה".

ואולי המשחק הזה הוא מראה של החיים,

מזכיר לנו להתהלך עם שאלות,

ולשחרר את אותו החלק המוכר הזה בראש, שתמיד מבקש

תשובות ברורות, משקף לנו שהנה הצלחנו, וזה ממש אפשרי,

לצלוח את דרך 'הקווים הכחולים', להגיע למטרה עם סימני שאלה

ובכל זאת לדעת שמול עצמי 'עשיתי זאת' ויום יבוא וגם

יבליחו להן התשובות.

החלק השני של היום הוקדש כולו ליער הסודי,

"השיער והעור" כדברי הדמהנורים, של המקדש התת קרקעי,

המהווה מעין אנטנה אל עולמות של מעלה,

מחבק בתוכו את האנרגיות הגבוהות של המקדש,

עוטף אותנו במנות גדושות של חמצן מבית אמא אדמה.

"לנו בני האדם יש שישה חושים, לעצים יש 42", מספרת גאצה,

"בשונה מאיתנו הם גם זוכרים הכל, אוגרים בצל קורתם

אוצר של ידיעות, על כן אל לנו להתייחס אליהם כמובנים מאליהם".

'מלכת היער', העצה דמנטל, פרשה עלינו את חסותה,

ישבנו סביבה במעגל, האזנו לצלילים שהיא מפיקה (אמיתי לגמרי…),

והתמסרנו…

לרעד ולבכי ולתחושות שהציפו,

לשמחה ולהתרגשות ואפילו לגשם שירד עלינו,

ובעיקר, חשנו את החיבוק והאהבה שהעניקו לנו כל עצי היער,

ו… הכי לא רצינו להיפרד מהם…

אז מה לימדה אותנו דמנהור היום?

שיש קווים ויש קווים כחולים, שמעבירים אותנו שיעורים משמעותיים,

שבחברותא אנחנו מגלים שפע מופלא של חיבורים ורגעים קסומים,

שמדיטציה אינה עניין של לעצום עיניים ולהתנתק לכמה רגעים,

אלא 24 שעות ביממה של מיקוד והסכמה להיות במכוונות אל הפנים,

שהיחד מעצים את השמחה

וש… אנחנו מסיימים יום בציפייה ליום הבא…

ועוד סיפור קטן…

אחת המדריכות המקומיות פגשה במדריכה שלנו שמכירה מפעמים קודמות ואמרה לה בהתפעמות:

"אני יודעת מה קורה במדינה שלכם,

זה ממש מרגש שאתם ממשיכים את החיים וחיים, ובאים למרות הכל".

התרגשנו לדעת שמי שמכיר אותנו פה,

דואג, מעריך ורואה אותנו באמת…

והיום פנינו לאומנות דמנהורית עם שלושה מאסטרים יוצאי דופן חכו למחר…

לפרטים מלאים והרשמה למסע הבא לדמנהור: לחצו כאן

The post יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום השני appeared first on מרכז הילה.

יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום השלישי

zamir — Mon, 16 Jun 2025 13:56:09 +0000

על היד המציירת, על היד המעצבת בחומר, על היד היוצרת בתנועות ריקוד

וזוכרת – עוד בטרם באות המילים…

הבוקר הזה התחיל אחרת.

מן תחושה של שקט באוויר.

משהו בתוכנו כנראה כבר פחות מתאמץ להבין. יותר נוכח.

אולי הוא פשוט סומך ואולי אלה האסימונים שיורדים לכולנו.

והבוקר: דף ריק לפנינו. פתוח. מזמין.

וצבעים.

וסימנים שאנו לא באמת מכירים,

"מה עושים איתם בעצם?"

השפה הסודית, Lingua Sacra, נולדה בימים שלפני אטלנטיס.

על פניו, אוסף של סימנים שהחיבורים ביניהם יוצרים משמעות.

בפועל, יש כאן עולם ומלואו.

כל אות היא תדר.

כל קו הוא שער.

כל סמל הוא מפתח לזיכרון עתיק.

"האותיות הן למעשה אנטנות", מסבירה פורמיקה בפתיחת סדנת המנדלות.

הן נוצרו לא כדי 'לקרוא', אלא כדי לחוש, להפעיל, לרפא.

הן חיבור גבוה לשדה רחב ועמוק יותר, לאלוהות, לתודעה גבוהה.

המנדלה היא מרחב שבו האנרגיה יכולה להתקיים.

מן קונטיינר של ערכים. תדר. תנועה. חיבור.

בתוך המנדלה האותיות אינן רק עיצוב. הן מהות.

הן חושפות עולם פנימי, הן שער לנשמה,

הן ביטוי של מי שאתם באמת,

של הבחירות שבוחר ליבכם.

"תתחילו מהסימן שאתם הכי אוהבים", ביקשה פורמיקה,

ומכאן צלל כל אחד אל הדף הריק הפרטי שלו,

אל הלב המלא והיודע, המבקש להנכיח נוכחותו.

וכך… בשקט, בהקשבה, התנסינו ב…

לבחור בלי שיפוטיות,

לטעות מבלי להתבייש (כי זו הרי רק התנסות…),

להקשיב לרגש שמופיע כשקו נפגש עם צבע.

היצירה הפכה למראה.

מה נובע ממני כשאני מתמסר אל בחירותיי?

מה יוצא כשאני סומך על הפוטנציאל שבי?

ואז… כמו לחישה מרחוק, משהו השתנה.

המנדלה איננה רק עיגול, חשנו כולנו,

היא שדה.

היא שער.

היא אני.

וכשכולנו יצרנו זה לצד זו, כמו גלים שמכוונים

אחד את השני,

קיבל היחד שלנו עוצמה מסוג חדש.

"ככל שנסמוך יותר על הפוטנציאל שלנו ושל חברינו", מזכירה פורמיקה,

"נרגיש את עצמנו מועצמים, נחוש את היצירה שלנו עוצמתית".

אז פשוט התחלנו…

קו, עיגול, עוד תו.

ופתאום – אני בפנים. אנטנה…

מיצירה ליצירה,

ממציאות חיצונית לפנים שמקרין החוצה,

המשכנו אל סדנת החימר עם פוקנצ'רו, אומן הקרמיקה.

"תחושו את החומר", ביקש,

"תנו לידיים להוליך אתכם,

'כבו' את הראש,

אפשרו למה שמבקש להיאמר מתוך עומק ליבכם לקבל ביטוי, צורה, יופי".

ושוב, היה זה כוח הקבוצה שהגביר את תדרי האנטנות,

ושוב נוצרו חיבורים שנראים מן הצד כבלתי אפשריים ממש,

אך בהתבוננות אחרת – היו לרבי משמעות.

ואז, כמו כדי לקרקע את כל אשר הופנם ונקלט ונחקר,

הייתה זו ארה שתרגמה את מילותינו אנו לשפה עתיקה,

הפעם הייתה זו שפת התנועה,

כל מילה קיבלה משמעות דרך רטטי הגוף,

ו'אלי אלי' היה לתפילה גדולה ששלחנו למרחקים,

ורק ש'לא ייגמר לעולם'…

אז מה לימדה אותנו דמנהור היום…

כדי להיזכר באמת, צריך רק רגע אחד:

קו פשוט.

צבע עמוק.

ורגש שלא מפחד לצאת החוצה.

כדי לפעול באמת מתוך הלב, צריך רק שני רגעים:

ידיים שמקבלות חופש להוביל,

חיבורים שבכוחם להפוך כל 'בית בודד' למקדש עשיר וגדוש

של כולם.

וגם…

הדרך היא ברכה…

ארוכה, ישרה, פתלתלה, מאיימת, מרגיעה,

תמיד תמיד יש שם מתנות עבורך…

לפרטים מלאים והרשמה למסע הבא לדמנהור: לחצו כאן

The post יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום השלישי appeared first on מרכז הילה.

יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום הרביעי

zamir — Mon, 16 Jun 2025 13:23:21 +0000

"מראה, מראה שעל הקיר, אמרי נא לי, מי היפה בכל העיר?"

מי מאיתנו לא זוכר את המשפט הידוע של המלכה,

אמה החורגת של שלגיה.

באגדות, המראה הייתה זו שיודעת. זו שקובעת. זו שמחזיקה את

האמת, או אולי את הפחד ממנה.

במסע שלנו, מצאנו את עצמנו שבים אל חדר המראות שבמקדש בדמנהור,

לא כסקרנים מבחוץ, אלא כנכנסים פנימה.

לא כדי לשאול קול חיצוני מי היפה מכולן,

אלא כדי להעמיק את הראייה דווקא ביופי הפנימי.

עמדנו שם, בלב של הלב של המקדש.

המרחב שאומר הכל – גם מבלי לומר דבר.

חדר של אור, זכוכית, הדהודים עתיקים.

תחושה ברורה שכאן, כבר אי אפשר להסתתר.

לא מאחורי תפקידים. לא מאחורי סיפורים.

לא מאחורי מסכים של הסתרה,

גם לא מאחורי מלבושים כאלו ואחרים.

ברגע, הפכו המראות שסביבנו להדים של הנפש.

וכשהבטנו בהן – לא ראינו רק את פנינו.

ראינו את עצמנו.

פתאום, כל קול פנימי שביקש מקום – קיבל הד.

כל כאב קטן שהודחק – ביקש להיראות.

והלב… הלב כבר לא הסתפק בלחש.

הוא דיבר. בעוצמה.

הגונג ריחף במרחב כמו תדר של אמת.

הרטט שלו חילחל לכל תא בגוף,

ושיחרר…

שיחרר אותנו מהמקומות שהצטברו בתוכנו מבלי שנרגיש.

שיחרר פחדים. ביקורת. צורך בשליטה.

שחרר ושחרר והותיר רק שקט.

שקט עמוק שמבקש הקשבה חדשה.

נשאבנו פנימה.

לתוך שיחה כנה עם מי שאנחנו באמת,

לתוך דמויות מהעבר שזיכרונן צרוב בנו מימים ימימה.

בלי עיניים זרות. בלי קהל.

רק אנחנו – עם עצמנו, עם החלקים שאנו.

בחסות המראות והמילים העוצמתיות – לא פחדנו ממה שנראה,

ידענו שכל מה שעולה – בא כדי להתרפא.

וכל מה שאנחנו – מספיק בדיוק כפי שהוא.

אט אט חלחלה בנו הידיעה:

אנחנו המרכז של חיינו.

המרחב כולו נוצר כדי להזכיר לנו

שיש בנו כל אשר נדרש,

כדי לשוב הביתה – אל עצמנו.

אל היופי הפנימי המחבק אותנו אל חיקו.

והתמסרנו…

בחדר המתכות שבמקדש, חיכתה לנו חוויה מסוג אחר.

הצטרפנו לשלבים השונים בהתפתחות האנושית ולמסע

רוחני של האדם לאורך ההיסטוריה, מהעולם הקדום ועד

לעידן המודרני, בין האדם לחומר, בין תודעה לאנרגיה.

ירדנו עמוק. פנימה. אל בטן האדמה.

לתוך מקום שמרגיש כמו לב פועם של עולמות עתיקים.

לא קירות. לא פסלים.

אלא מן שכבת זיכרון של האנושות, ושלנו.

המתכות הקיפו אותנו מכל עבר: זהב, כסף, ברזל, נחושת.

כל אחת מהן נושאת סיפור.

של עידנים. של התפתחות. של כאב ושל בנייה מחדש.

וזה לא היה, כך מסתבר, רק סיפור של האנושות

זה היה גם הסיפור שלנו.

היכן בחרנו להיות נוקשים כמו ברזל, והיכן הסכמנו לרכך.

באילו מקומות נשארנו קפואים,

ובאילו מצבי חיים הרשינו לאש הפנימית לחמם,

כדי לגלות מה עוד מסתתר שם בפנים.

וכמו המתכות ממש, גם אנחנו יצורים ניתנים להתמרה,

איננו חומר גולמי אחד, אלא תהליך.

אש שצריכה לפעמים לגעת בפצע – כדי לגלות בתוכה אור.

ישבנו שם בהקשבה,

לא דרך מילים, אלא דרך תחושות.

וכמו מתנה שקטה, מתוך העומק עלתה הבנה:

במסע הזה אנחנו אוספים פנינים.

לא עוד משקל, לא עוד מטען.

פנינים. תובנות. נצנוצים של זיכרון נשמתי.

ועד לרגע שבו נוזמן לעבור אל עולם של מעלה,

מצוידים במהותנו בלבד –

נקראים כולנו ללמוד לסמוך. להתחבר.

אז התחבקנו. לב אל לב. וחייכנו, וצחקנו,

ונשמנו, כל כך נשמנו.

את היום השופע כל טוב קינחנו באגם MEUGLIANO

בין עצי השמורה העבותים, על רקע זמירות הציפורים,

כתבנו את השורשים ואת הלב,

התחברנו אל שראינו מבעד למראות,

יצרנו נוכחות לחלום שאיתו הגענו לכאן

ואפילו… עשינו יוגה.

"מראה מראה שעל הקיר, אמרי נא לנו, מי היפה בכל העיר?"

"המראה שאני היא מראת קסמים", תשיב המראה,

"מבעד לקירותיי נגלה רק היופי הפנימי,

והוא – הרי מופלא ואין סופי"…

לפרטים מלאים והרשמה למסע הבא לדמנהור: לחצו כאן

The post יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום הרביעי appeared first on מרכז הילה.

יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום החמישי

zamir — Mon, 16 Jun 2025 13:17:16 +0000

מתחת לשמיים של ירח מלא,

המתבונן בנו ממעל, כעין רואה־כל,

עטוף עננים רכים המסתירים אותו ומגלים מחדש,

התכנסנו לטקס האורקל,

המתקיים מדי חודש בחודשו במקדש הפתוח.

שקט.

זהו מרחב של קדושה,

רק קולות האש המפצחת את העצים לבעירה

מפרים מעת לעת את הדממה.

ביוון העתיקה שימש האורקל כאדם דרכו דיברו האלים.

בדמנהור האורקל איננו אדם בודד, אלא תודעה קבוצתית,

חיה, מקודשת.

קבוצה של אנשים שהוכשרו במשך שנים לשמש כצינור נקי

ומדויק. הם אינם מדברים בשם עצמם, אלא מאפשרים

לחוכמה עליונה לדבר דרכם, כשהאש מלווה אותם.

כן, היא נוכחת בטקס כאור מקודש,

כגשר חי בין הארצי לאלוהי.

היא יודעת לתרגם רטטים, לשאת מסרים,

כמן צינור של אנרגיה,

לגעת במה שהלב כבר יודע

עוד בטרם העז להכיר בו.

הענפים השונים של דמנהור מביאים לאש מנחתם,

הבריאות, החינוך, האומנות, השירותים ועוד,

רוקדים, מתופפים, מפארים,

חולקים עמה את אהבתם.

טקס האורקל של חודש יוני הוקדש לשלום.

שלום פנימי.

בתוכנו.

בין חלקים שלא העזו להיפגש.

בין הלב לראש.

בין פחד לאמונה.

בין כל אותן שאלות שלעיתים מתעתעות בנו

ולא נותנות מנוח.

וברגעים של חיבור עמוק ואור בהיר,

הוזמנו לפגוש את אלוהים בתוכנו.

כנוכחות.

כזיכרון עדין של אמת שאנחנו מכירים מאז ומתמיד.

הקשבנו. התכווננו.

והרגשנו – שהרוח יודעת.

שהאש מחזיקה.

ושהתודעה מדברת אלינו או אולי אותנו,

כזורעת בתוכנו רסיסי זיכרון מופלאים,

עטופים קדושה.

כשיצאנו מהטקס, ממעל, הביט בנו כמחייך,

אותו ירח, עטוף הילת עננים מופלאה,

נראה כמלך עתיר עוצמה.

אלו אנחנו שכבר לא היינו כאותם שהגיעו לכאן

אך לפני כשעה,

משהו בתוכנו כמו נרגע.

הייתכן והשלום האמיתי כבר כאן?

הרי רק בבוקר אותו היום,

עצרנו כולנו כדי להביט פנימה,

כל אחד ואחת אל מסעה הפרטי,

לומר מילים של כמעט פרידה,

לקבל מהילה תקשור הפותח דרכים אל המחר,

לאפשר לכל נים ונים לרטוט על כיסא הפראנה,

להתחבר אל אנרגיית החיים,

להיזכר מדוע בעצם הגענו לכאן.

והיו בינינו ששמעו את אי השקט בתוכם,

והיו שחשו שדרך המלך פרוסה זה מכבר לפניהם,

והיו שביקשו זמן לעכל,

לתת לכל שפע החוויות לשקוע, 'לנחות', להיות.

והנה, בערב, בחיבוקו של הירח המלא,

נדמה שהכל מתחבר למן שלמות שכזאת,

וכל אשר קיים כעת הוא

הרגע המקודש הזה,

בו כולנו

אחד.

"עשי לך מעגלים של שלום", כותבת חלי ראובן,

"היי דמות עגולה בסיפור חייך,

כזו שמתפתחת ומשתנה,

התרחבי,

בנשימה,

בנשמה,

בואי לעולם עגולה

מרכות ומחסד.

…עגלי את החודים,

את הנוקבים,

את הדוקרים,

בפינות – עגלי את תמונותייך,

כך גם בלילות…

היי יוצרת של הימים הבאים".

אנו מסיימים עוד יום מרגש בדמנהור

והבית קרוב מתמיד.

קרוב עוד יותר הבית שבלב,

זה שאהבנו וריככנו וטיפחנו ועטפנו כולנו לאורך המסע,

הבית שנכון לרפד לנו את הדרך מכאן

בכל אשר נבחר להנכיח ולהחיות,

בכל מי ואיך שנבחר להיות.

ממש כמו שחוזרת ואומרת גאצה,

האושר, הוא בחירה…

לפרטים מלאים והרשמה למסע הבא לדמנהור: לחצו כאן

The post יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום החמישי appeared first on מרכז הילה.

יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום השישי

zamir — Mon, 16 Jun 2025 13:12:16 +0000

יש רגעים בהם פשוט נגמרות המילים.

רגעים שבהם נותנים ללב להיות, להרגיש, לרטוט, להעביר את החווייה.

יום מלא רגעים שכאלה עבר עלינו אתמול.

מפגש מפעים במקדש,

סיור באגם מז׳ורה

ובעיקר הכרה בכך שבמשך שישה ימים יצרנו כאן

חיבורים נפלאים

ושפע של אהבה.

היום תתענגו על התמונות,

מחר אעלה פוסט המסכם את מסענו המופלא.

כי פשוט…

כבר אין מילים,

רק לבבות רוטטים.

לפרטים מלאים והרשמה למסע הבא לדמנהור: לחצו כאן

The post יומן מסע דמנהור יוני 2025: היום השישי appeared first on מרכז הילה.

המסע לדמנהור יוני 2025 סיכום המסע

zamir — Mon, 16 Jun 2025 13:07:46 +0000

דמנהור איננה אפיזודה חולפת.

היא לא עוד מסע, לא עוד נקודת ציון ביומן.

היא לא 'חוויה מרוממת' שמדברים עליה ואחר כך שוכחים אותה וחוזרים לחיים.

דמנהור היא תנועה. תדר.

תדר שנכנס אל התאים.

תדר שנרשם בשקט, בנשימה, באצבעות.

תדר שמכוון אותנו אל עצמנו.

אל מי שאנחנו – כשאנו מסכימים פשוט להיות.

לא, לא מדובר רק בשישה ימים של הליכה, הקשבה, יצירה, מדיטציה.

לא מדובר רק במקדש האדם, בשפה הסודית, בעצי היער הסודי, באגם מייג’וליאנו או בספיראלות מרפאות.

מדובר בלב.

בלב הנוכח –

כשאנו מרשים לעצמנו להרגיש.

כשאנו עוצרים לשאול שאלות בלי למהר לענות,

באמון מלא שהתשובות פשוט ירדו לתודעתנו.

כשאנו מוכנים לזנוח את הדרכים הרגילות ולעלות על דרך מפתיעה ובלתי מוכרת.

דמנהור יוצרת בתוכנו הווייה מסוג חדש.

כמעין 'קוד אישי', הרוחש ופועל בתוכנו,

בכל שביל בו נלך,

בכל מסע אליו נתמסר,

מהרגע הזה ועד נשימתנו האחרונה.

בחרתי לצרף אל מילות הסיום של המסע כמה מהציטוטים של פאלקו, מייסד הקהילה. הם לנו כמורי דרך בהמשך המסע, שכמובן, אינו מסתיים עם הנחיתה בארץ, נהפוך הוא, למעשה, מהרגע הזה הוא מתחיל להדהד בנו ולפעום מחדש…

1. "היקום אינו רציני כמו שאנחנו חושבים. הוא גמיש, חכם ומלא הומור. השאלה היא אם גם אתם כאלה."

התחלנו את המסע בשאלות עמוקות, עם ציפייה להבנה, לבהירות.

ככל שחלפו הימים – משהו בנו התרכך.

הקו הכחול הפך למשחק.

הטעויות היו להזמנה לחקירה.

המראה הפנימית לא נדרשה להיות מושלמת, רק כנה.

ולפתע, גם כשהגשם ירד עלינו ביער, בכינו וצחקנו באותה נשימה.

ולמדנו שהשילוב הזה – בין עומק לצחוק, בין רצינות להומור,

הוא לא סתירה. הוא שער.

2. "החיים הם מעבדה לעתיד."

במקדש בדמנהור, בכל חלל ובכל נקישת גונג,

נזכרנו שאנחנו לא רק חיים אלא בודקים ומבררים וחוקרים,

שהחיים לא נועדו כדי לשרוד, אלא כדי ליצור תודעה חדשה,

כדי לגלות בתוכם פנינים ואבני חן בכל רגע ורגע מחדש.

דרך נשימה, מנדלות, תנועות, חימר ומילים,

הפכנו לחלק מניסוי אחד ארוך:

מה קורה לו לאדם כשהוא חי מתוך הלב?

כשהוא פועל בלי לפחד לטעות,

כשהוא בוחר להיות נוכח, גם ברגעים שמכאיבים.

3. "מקדשים לא נבנו כדי להרשים – אלא כדי להעיר."

אנשי דמנהור אינם מבקשים להרשים. אין להם צורך בכך.

חדר המראות לא נבנה בשביל 'וואו' (גם אם זו המילה שפשוט נשלפת ברגע הראשון…).

הוא נבנה כדי שלא נברח עוד מעצמנו,

כדי נעמיק אל עומק הלב שלנו, אבל באמת באמת.

וראינו…

והערנו,

והתעוררנו.

והארנו:

את הילדה הפנימית, את הכוחות, את האומץ, את השקט.

ועם הרעד ביד, התחלנו להאמין,

שאין יופי גדול יותר מיופיו של לב פתוח לרווחה, כן, משתוקק להעניק מטובו.

4. "הומור הוא שער לתודעה גבוהה."

דווקא ברגעים של מבוכה, של בלבול, של סימני שאלה – נזכרנו לצחוק.

צחוק כזה שמרפא, שמשחרר.

צחוק שמגשר בין עולמות, שמחבר בין אנשים,

שמרכך את המקומות שבהם לקחנו את עצמנו ברצינות יתרה.

צחוק שכמו אומר, 'הי, באנו לכאן לשחק, כילדים צעירים החוקרים בסקרנות את העולם, כאנשים גדולים הבוחרים באושר כבדרך חיים'.

5. 'האדם הוא יצירה אלוהית, שמגלה את עצמו דרך קהילה."

אנחנו קבוצה.

בתוכה, בין השורשים של כל אחת ואחד – נולדו אינספור מראות של נשמה.

חיבורים.

התחברנו בלי מילים. דרך עיניים, דרך תדר, דרך הקשבה, דרך ידיים מחבקות.

ברגעי הסיום במקדש, בשירת 'התקווה' ו'אלי אלי' – כבר היינו לקהילה.

היא חיה. כולנו ערבים אליה.

היא מזכירה לנו שאנחנו נבראים מתוך חיבורים.

מתפתחים כשהעמיתים שלנו מהדהדים את האור שלנו חזרה אלינו.

עפים כשאנחנו חלק מכנפיים עצומות שהן בעצם החיבור של כולנו,

כנפיים המעניקות לנו מנוף ואהבה וריפוי.

וכך…

כשאנחנו שבות אל חיי היומיום (המאתגרים…),

מרחפות על 'אדי דמנהור' המופלאה,

דמנהור לא עוזבת לשום מקום,

היא פשוט חלק ותדר ותנועה, חלק בלתי נפרד מאיתנו.

וכשהלב פתוח,

המקדש והיער והמרחבים והשפה והשמחה והאור –

הם כולם קודים בנשמותינו.

תודה לך דמנהור,

תודה לכן נשים מופלאות, תודה לכם שני אריות שומרים,

תודה לך גאצה על נתינה וחוכמה וים של השראה,

בגעגועים…

עד המסע הבא…

שבת שלום

גם השבת אנו מתפללים לשובם של חיילינו ושל כל החטופים ומקוים לעולם שפוי ושקט

הילה, הצוות וההדרכה

לפרטים מלאים והרשמה למסע הבא לדמנהור: לחצו כאן

The post המסע לדמנהור יוני 2025 סיכום המסע appeared first on מרכז הילה.