דמנהור - מסע העמקה יוני 26 Archives - מרכז הילה

היום הראשון 19/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 15:06:58 +0000

בין חלום שהתגשם, מקדשים שנחצבו בלב ההר, ויער שיודע לזכור

יש מקומות שככל שחוזרים אליהם, כך מבינים כמה מעט ראינו בפעם הקודמת.

היום הראשון במסע ההעמקה בדמנהור לא היה עוד סיור. הוא היה הזמנה

להיכנס שכבה נוספת פנימה. אל הסיפור שמתחת לסיפור. אל המשמעות שמתחת

לצורות. אל השאלות הגדולות שדמנהור מעזה לשאול כבר יותר מחמישים שנה.

היום נע בין שלושה מרחבים: דמהיל, המקדשים והיער המקודש.

שלושה שערים אל אותה שאלה: מה עוד אפשרי עבור האדם?

דמהיל: הלב הפועם של הקהילה

גאצה שלנו, האחת ויחידה, החזירה אותנו אל סיפור ההתחלה,

כדרכה, היא תמיד מחדשת ומפעימה.

היא החזירה אותנו אל סיפורם של אנשים צעירים שהעזו לחלום חלום

שנראה בלתי אפשרי.

מספרים שבעל הקרקע הראשון שמכר אדמה לדמנהורים בדק באמצעות שעון מטוטלת

אם הם מתאימים למקום. הוא הרגיש שמשהו מיוחד עתיד להתרחש כאן.

בדיעבד, נראה שצדק.

מייסדי דמנהור חקרו במשך שנים את קווי האנרגיה של כדור הארץ וגילו שבמקום

הזה נפגשים ארבעה קווים אנרגטיים מרכזיים. בנקודת המפגש הזו נזרע הזרע

הראשון של הקהילה.

דמנהור, במובנים רבים, היא חלום שהתגשם.

ישראלי שאל פעם את פלקו, מייסד הקהילה, על הדמיון בין ישראל לדמנהור.

"לשתיהן יש הרבה אויבים, ושתיהן יודעות להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי",

השיב ללא היסוס.

היום, חמישים ואחת שנים אחרי, דמנהור כבר אינה קבוצה קטנה ומבודדת.

חברים בה תושבים מרחבי העולם, ישנן קהילות שפעילות גם מחוץ לאיטליה,

מתנהלות בה בחירות דמוקרטיות, חיים בה ילדים שנולדו לתוך המציאות הזו

ואנשים שממשיכים לבוא כדי "לחיות את נוכחות העתיד", כדברי הדמנהורים.

מה זה אומר בפועל?

לא להיאחז בעבר. לא לחכות לוודאות. להסכים לצעוד אל הלא נודע.

משפט אחד ששמענו היום המשיך להדהד בי שעות ארוכות:

עדיף לעשות טעות עכשיו מאשר להמתין עוד ועוד להחלטה המושלמת.

שהרי, כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים על המתנה לרגע הנכון.

וכמה חיים מתחילים דווקא כשאנחנו מעזים לזוז.

המקדשים: מסע פנימה אל תוך האדם

אם דמהיל מספרת את סיפור הקהילה, המקדשים מספרים את סיפור האדם.

קשה להסביר למי שלא היה שם מה מרגישים כשנכנסים אל מקדשי האנושות.

אולי משום שהם אינם רק יצירת אמנות, מבנה או חזון.

המקדשים הם ריכוז עצום של משמעויות.

כל צעד, כל צבע, כל סמל, כל מעבר.

כאילו מישהו לקח רעיונות, חלומות, שאלות ותפילות – והפך אותם לאבן,

זכוכית, אור וצליל.

המקדש מוקדש ל-אלוהי שבתוך כל אחד מאיתנו.

והדלתות? הן אינן רק דלתות. הן הזמנה לפתוח בתוכנו דלתות נוספות.

עברנו במסע גם דרך הלבירינת, מרחב המייצג את המוח הפנימי, את האמונות,

הדתות, החיות והטבע. מקום שבו כל הדרכים שונות, אך כולן מתקיימות זו לצד זו.

הרעיון פשוט ועמוק: לפעמים עליך ללכת לאיבוד כדי למצוא את עצמך.

ירדנו גם אל אולם הספירות, לב המקדש.

אל אולם המתכות, המזכיר לנו את הכמיהה לבטא את החלקים הגבוהים שבתוכנו.

אל היכל האדמה, שבו מסופר סיפורה של האנושות כולה.

ושוב חזר אותו מסר עתיק: המאבק הגדול ביותר אינו מול העולם.

הוא מול עצמנו:

מול הפחד, הפסימיות, האגו. מול כל המקומות בנו שמבקשים להצטמצם.

כיצד בכל זאת נתרחב? דרך השמחה, הנדיבות, החשיבה החיובית, הנוכחות.

כן, משחק החיים על פי הדמנהורים.

היער המקודש: כי העצים זוכרים

את היום הראשון סיימנו ביער.

אם המקדשים נמצאים מתחת לאדמה, היער הוא המקדש שמעליה.

כאן יש יותר הקשבה. יותר שקט. יותר נשימה.

לכל ילד בדמנהור יש עץ שהוא חבר שלו. רעיון פשוט, כמעט ילדי.

העצים נתפשים כמאגרים של ידע, כיצורים חיים השומרים זיכרון,

כחלק ממערכת תקשורת עצומה בין האדם לכדור הארץ.

ואיך אפשר שלא לעצור ליד חברתנו, העצה דמנטל, שהפכה למוקד אנרגטי ביער.

עמדנו סביבה בדממה. הקשבנו. התחברנו.

היה משהו מרגש ברעיון שכל עץ נושא בתוכו חוכמה שהצטברה לאורך עשרות

ומאות שנים של חיים.

והספירלות של היער, הן, כך נדמה, קסם בפני עצמו.

ספירלות של הקשבה, של תנועה.

כאלה שמבקשות לא לתת תשובות, אלא לפתוח שאלות טובות יותר.

כשחזרתי הערב לחדר, חשבתי על המשפט ששמעתי מגאצה מוקדם יותר:

תהליך רוחני משמעותו להוסיף משמעות לחיים.

ואולי זו בדיוק המתנה שדמנהור מעניקה לכולנו.

לא תשובות מוחלטות. לא אמת אחת.

אלא עוד ועוד שכבות של משמעות,

עם האפשרות להתבונן בעולם ובעצמנו בעיניים קצת אחרות.

קינחנו את היום בקבלת שבת מרגשת בה כל משתתפת (משתתף) שיתפו למול נרות השבת את משמעות המסע היחודי שלהם אכלנו ארוחת ערב בטעמים איטלקיים…

ונרדמנו עם חיוך של משמעות…

הילה

The post היום הראשון 19/6/26 appeared first on מרכז הילה.

היום השני 20/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 15:03:51 +0000

יש ימים במסע שנשארים צרובים בזיכרון בזכות מה שראו עינינו,

יש ימים שנשארים בזכות מה שקרה עמוק בלב, בתוכנו.

היום השני היה יום שכזה.

יום שהתחיל בשוק איטלקי צבעוני, המשיך אל אגם שליו ומלא קסם,

והסתיים במעבר על גשר עתיק שבו התבקשנו להשאיר מאחור את מה

שכבר אינו משרת אותנו.

כן, זה היה יום של בחירה. בחירה בעצמנו.

בין הדוכנים, הצבעים, הריחות והקולות של השוק,

טעמנו מן ההנאה הפשוטה של להיות כאן ועכשיו,

של שיטוט מהנה בלי מטרה מוגדרת,

של נשימה.

המשכנו לאגם יפהפה, שקט, מוקף צמחייה עשירה,

כזה שמזמין אותך להאט.

וכאילו בהזמנה, החלה במקום חתונה איטלקית,

הכלה והחתן עמדו על רקע המים, קרני השמש כמו חיבקו אותם,

והמוזיקה החלה להתנגן.

ישבנו למדיטציה,

"עכשיו אנחנו עוצרים את הזמן", ביקשתי,

"אין עבר. אין עתיד. יש רק את הרגע הזה."

הזמנתי אותנו להתחבר לעצמנו, לבחור בנו מחדש,

להתחייב, לבוא בברית הנישואין,

עם עצמנו.

וראו זה קסם, באותו רגע ממש, נשמעו מכיוון החתונה צלילי השיר:

Falling in Love With You

של אלביס פרסלי.

והמילים התפשטו להן על פני האגם, נישאות אלינו באהבה.

ולרגע אחד נדמה היה שהחתונה שמתרחשת מולנו והמסע הפנימי

שמתרחש בתוכנו – חד הם.

על שפת האגם ישבנו יחד, אכלנו, נשמנו, הקשבנו.

חברי הקבוצה שיתפו בסיפורים מן החיים, כאלו שלא מספרים כך סתם,

והיה משהו ממלא ומרפא בפשטות הזאת, בהקשבה, בלב הפתוח.

ואז הצטרפה אלינו גאצה. "אנחנו יוצאים למשימה", אמרה.

היעד, עיירה קטנה ליד ביתו של פלקו.

מקום עטוף מסתורין, אגדות וסיפורים עתיקים.

שם נמצא מה שמכונה עד היום: גשר השטן.

האגדה מספרת שהגשר נבנה לראשונה בשנת 1378 וקרס.

נבנה פעם נוספת ושוב קרס.

לבסוף, כך מספרים, כרתו תושבי המקום ברית עם השטן.

הוא יסייע בבניית הגשר, ובתמורה יקבל את נשמתו של הראשון שיעבור עליו.

הגשר הושלם. אך אנשי הכפר הערימו על השטן.

במקום אדם, הם שלחו ראשונים את כלביהם.

השטן זעם. לפי האגדה הוא נשבע לקחת את נשמתו של כל מי שיעבור על הגשר.

בדמנהור, כמו בדמנהור, לכל סיפור יש רובד נוסף.

מעבר הגשר אינו רק מעבר פיזי. זהו מעבר תודעתי.

הזדמנות להשאיר מאחור משהו שכבר אינו שייך לחיינו

ולצאת מהצד השני כאדם חדש.

מסופר שגם קו סינכרוני עובר במקום הזה,

אולי זו הסיבה לכך שהתחושה שם הייתה אחרת, כאילו משהו חדש נפתח.

לא הרחק משם נמצא סלע מיוחד.

סלע שלפי פלקו שימש דלת, שער טבעי למסעות בזמן,

שער אל אטלנטיס.

פלקו רצה שאנשים יחוו את אטלנטיס, לא רק ישמעו עליה.

ביקש שיכירו, שיזכרו.

שהרי אם נזכור מאין באנו, אולי נבין טוב יותר לאן אנו הולכים.

הוא סיפר שכאשר עורכים מסעות בזמן אי אפשר לקחת לדרך חפצים

שאינם חיים. לכן הוא לקח עימו חבר צייר.

תפקידו היה לזכור את מה שראה ולצייר את הפרטים כשישוב.

כך, כשיודעים לאן הולכים, יודעים גם איך לחזור.

בקרבת מקום שמענו מגאצה סיפור נוסף.

סיפורו של אוברטינו הצעיר, לימים פלקו, אשר ביתו שכן בקרבת גשר השטן.

אמו נהגה לספר שיום אחד הגיע לביתם אדם זקן.

הוא דפק על הדלת והביא ארגז ספרים לבנה. הילד קרא את הספרים.

בתוכם הוא מצא ידע על ספירלות, סלפיקות ונושאים רבים שעתידים להפוך

לחלק בלתי נפרד מדמנהור.

לאחר שפלקו סיים לקרוא הדפים פשוט נעלמו, באורח בלתי נתפש ממש.

כאילו הידע שבספרים המתין לרגע הנכון וכשהגיע זמנו הופיע וכשהגיע זמנו נעלם.

ואז הגיע הרגע שלנו…

לפני המעבר על הגשר עצרנו. חזרנו פנימה. אל מה שמכביד עלינו באמת.

"מה לא מאפשר לי לעוף"? שאלה גאצה.

ואז צעדנו.

לאט.

בכוונה.

במודעות.

בכל צעד השארנו משהו מאחור.

פחד.

כאב.

הרגל.

אמונה מגבילה.

זיכרון.

כעס.

כל אחד והמשא שלו.

וכשהגענו לצד השני כבר לא היינו אותם אנשים.

המסע לא הסתיים מעבר לגשר.

אולי שם הוא רק מתחיל…

כי אחרי שמשחררים, צריך לבחור.

בחרנו במה להתמלא. מה אנחנו מזמינים אל חיינו.

מה אנחנו רוצים לטפח. מי אנחנו מבקשים להיות.

והתחלנו לצעוד חזרה. מתוך קבלה.

כשסיימנו את הטקס ושבנו להתאסף יחד, יכולתי לראות את השינוי

על פניהם של כולם.

משהו התרכך. משהו השתחרר. משהו נפתח.

המילים שעלו במעגל היו דומות להפליא:

שמחה.

קלילות.

חופש.

אהבה.

התעלות.

אושר.

ואולי זה כל הסיפור כולו.

לפעמים כדי להתחדש, לא צריך ללמוד עוד משהו,

לא צריך להשיג עוד משהו,

לא צריך להיות מישהו אחר.

לפעמים צריך פשוט לעבור גשר.

להניח את מה שכבר סיים את תפקידו

ולבחור מחדש מי אנחנו רוצים להיות.

יום מפעים הגיע לסיומו.

ו…הבוקר 21/6 מתחילים מסע לתוך

היום הארוך המואר בשנה

היו איתנו בחיבור האנרגטי

ותתמלאו בשמש פנימית וחיצונית מרפאה ומאירה

ומוזמנים להעביר הלאה…

באהבה

הילה

The post היום השני 20/6/26 appeared first on מרכז הילה.

היום השלישי 21/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 14:52:28 +0000

דמנהור חוגגת את היום הארוך בשנה

יש ימים שבהם מרגישים חלק ממשהו גדול הרבה יותר מאיתנו.

היום השלישי שלנו בדמנהור היה יום שכזה.

יום הסולסטיס: היום הארוך ביותר בשנה.

היום שבו השמש מגיעה לנקודת השיא שלה, לפני שהיא מתחילה

את מסעה ההדרגתי אל עבר החורף.

יום שבו קהילת דמנהור כולה מתכנסת כדי לחגוג את האור, את החיים,

את המודעות ואת הקשר העמוק שבין האדם לטבע.

דמהיל לובשת חג.

דוכנים צבעוניים מכסים את הרחבה, ריחות של אוכל, מפגשים בין חברים.

קהילה שלמה נערכת לאחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה שלה.

כמאה משתתפים מכל רחבי העולם הגיעו במיוחד כדי לקחת חלק ביום המיוחד.

עמדנו במעגל החיצוני, במרכז חברי דמנהור בלבד, אותם שהוכשרו לקחת חלק

פעיל בטקס. לגופם גלימות בארבעה צבעים: לבן, צהוב אדום, וכחול, לכל צבע משמעות

משלו, מדרגה תודעתית, כחלק ממסע הלמידה הדמנהורי.

זהו יום של כבוד לכל צורות החיים, לכל היצורים החיים, לשמש, לירח, לאדמה,

למים ולכוחות הטבע המלווים את חיינו.

אנו, בני האנוש, חלק מעולם הטבע, לא מעליו, לא מחוצה לו.

הטקס הוא רגע של עצירה, הכנה לקראת השלב הבא במחזור החיים.

מכאן ואילך, מתחילה תנועה חדשה,

שישה חודשים שבהם האור ילך ויצטמצם בהדרגה.

"הטקס הוא על האור, החיים והמודעות", אומרים הדמנהורים,

על מנת להתחבר להיותנו טבעיים ואלוהיים כאחד,

הגרסה הרחבה ביותר של עצמנו.

בלב המעגל בוערת אש גדולה המייצגת את השמש.

בצד המעגל בוערת אש נוספת המייצגת את הירח.

בכל סולסטיס היא נוצרת מחדש בעזרת זכוכית מגדלת וקרני השמש,

אש חדשה. לרגע חדש.

לאנשים החדשים שאנחנו היום.

במרכז נמצאת גם קערת מים.

המים מייצגים זרימה, הסתגלות ותנועה קדימה.

מי הסולסטיס של השנה שעברה מוחזרים אל האש,

כך מסתיים מחזור אחד ומתחיל מחזור חדש.

לראשי המשתתפים כולם זרים, הלא הם כתרים מצמחי הלענה והמיילפורם,

מכל זר נלקח עלה שמשתתף בטקס עצמו באמצעות חברי דמנהור.

השירה וצלילי הגונג מרטיטים את הגוף,

מחברים בין הנקבי לבין הזכרי,

כמכניסים את החיבור האלוהי אל תוך חיינו,

מחברים אל השקט שבתוכנו פנימה.

ולעת ערב, עמדנו סביב חברי הקהילה, כמעט האורחים היחידים במקום.

האוויר, כך נדמה, היה רך יותר והטקס התקרב לסיומו.

צעיר וצעירה ניגשו וברכו כל אחת ואחד מאיתנו,

העניקו לנו ענף לענה שילווה אותנו בשנה הקרובה.

מחווה כה פשוטה, שקטה ומרגשת, עדות לחיבור שנוצר כאן.

וכדי לחתום את המעמד,

קפצנו מעל האש שבערה במרכז,

קפיצה קטנה, מלאת משמעות

אל שנת השמש החדשה,

אל כל אשר מבקש להיוולד בחיינו.

בין אירועי היום נפגשנו עם גאצה לחוויה מרתקת עם קלפי הטארוט,

מעשה ידיו של פלקו.

"מה השלב הבא עבורנו?" שאלנו.

כל אחד בחר קלף ביד שמאל, מחזיק את השאלה בליבו.

בסבב משותף שיתפנו בתובנות, כאלה שעלו מההתבוננות, מהלב.

גאצה הוסיפה את המשמעויות והמסרים שמאחורי כל קלף,

מעין מצפן להמשך המסע.

את היום הארוך והמיוחד הזה סיימנו בסדנת צלילי גונג.

הצלילים עטפו אותנו מכל עבר, גל אחרי גל,

כמו מקלחת עדינה של תדרים.

לא צריך היה להבין דבר, רק להקשיב, לנשום.

רק להיות.

וכשהצלילים האחרונים דעכו אל תוך השקט, נשארנו לרגעים מבלי לזוז.

מלאי שלווה.

בהודיה. על האור. על החיים. על הדרך.

על הזכות להיות בדמנהור ביום שבו השמש ניצבת במלוא עוצמתה,

מזכירה לנו שגם אנחנו, הגענו לכאן כדי להזכר באור הפנימי והחיצוני שבנו שרוצה להתגלות…

הילה

The post היום השלישי 21/6/26 appeared first on מרכז הילה.

היום הרביעי 22/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 14:45:19 +0000

זה היה יום של מפגשים עם אנשים שחולמים ובונים.

יום של זיכרונות מאטלנטיס, של סיפורים על ראשית דרכה של דמנהור,

ושל מפגש אינטימי עם חברי נוקליאו שחיים את הערכים שלהם כדרך חיים.

בדמנהור אין שואלים "מה שלי?"

בדמנהור שואלים "מה שלנו?"

כל הבתים והקרקעות במקום שייכים לקואופרטיב משותף, וכל חברי

הקהילה שותפים בו.

אך טבעי אם כן שהם חיים בקבוצות במרחב משותף הנקרא 'נוקליאו'.

את הבוקר פתחנו בביקור בנוקליאו בייתה.

לפי האגדות המקומיות האדמה באזור הזה הייתה פעם כמו איים צפים

על פני המים, ואולי משום כך גם היום מורגשת כאן תנועה רכה, זורמת

ושקטה יותר.

בבייתה יש ספירלה המשמשת לטקסים, והמקדש שלה הוא לב הקהילה.

והאנרגיה, איזו אנרגיה, מרעידה גוף ונפש.

חברי הנוקליאו קנו את הבית כשהיה כמעט חורבה.

לאט־לאט הרחיבו, בנו, שיפצו ויצרו ממנו בית חי ונושם.

כיום כבר מתכננים את הרחבת המקום באמצעות כיפות וקשתות גיאומטריות,

שביניהן ומתחתיהן יזרום הנחל.

כמו דברים רבים בדמנהור, גם כאן החלום עוד הולך ונרקם תוך כדי תנועה.

אלמנט המים ממשיך עימנו גם בהרצאה של גאצה על אטלנטיס.

היא תיארה אי עצום בלב האוקיינוס האטלנטי,

ערים אדירות, גדולות כל כך עד כי בני האדם נראו בהן כמו נמלים.

ערים שבתוכן זרמו מים.

מבנים שתוכננו כך שהרוח עצמה תנגן בהם מוזיקה.

גנים עשויים מתכות.

חקלאות שהתקיימה מתחת למים.

תרבויות רבות ושונות שחיו יחד, במה שנראה כמו חגיגה

גדולה של אנושות, יצירה, יופי ואמנות.

החורבן הפיזי של אטלנטיס היה תוצאה של חורבן רוחני.

מחשבה שקשה שלא לשמוע בה גם הדהוד לעולם שבו אנחנו חיים היום.

את ארוחת הצוהריים סעדנו בנוקליאו,

ישבנו בחדר אוכל שנראה היה כאילו נלקח מתוך סרט איטלקי.

שולחן ארוך. אוכל נהדר. יין.

שיחות שמתנהלות בכמה פינות במקביל. צחוק.

אנשים שנכנסים ויוצאים.

ולרגע נדמה היה שאנחנו לא אורחים, אלא בני משפחה שהגיעו לארוחה

משפחתית גדולה של יום ראשון.

"שינוי הוא אסטרטגיה. דרך חיים. היכולת לזרום עם החיים ולא להיאחז במה שכבר נבנה", האמין פלקו.

הוא ביקש לפתוח את דמנהור לצעירים, לאנשים חדשים, לרעיונות חדשים.

לא כולם הסכימו איתו.

בסופו של דבר הוא עשה צעד מפתיע ועזב את דמנהור.

עם קבוצת צעירים יצא למסע שנקרא 'משחק החיים'.

הכלל היה פשוט: מי שנכנס למשחק נכנס במאה אחוז.

בלי לדעת לאן נוסעים. בלי לדעת לכמה זמן. בלי לדעת מה יקרה בדרך.

רק להסכים לצעוד.

במהלך המסע הצטרפו אנשים נוספים.

"אם כולם רוצים באותו רגע בדיוק את אותו הדבר – אפשר לעשות ניסים", אמר.

כשחזרו לדמנהור, המתח בין הוותיקים לצעירים כבר היה מורגש.

הרעיונות החדשים לא תמיד התקבלו בהתלהבות.

ואז נולד משחק. שתי קבוצות: המייסדים מול אנשי "משחק החיים".

המשימה: הדגל.

הצעירים קיבלו ראשונים שטח משלהם, ביתא.

והדגל הונף.

הוותיקים המתינו לרגע המתאים.

לבושים בשחור. עם משאית שחורה, בתוך דקות ספורות הדגל נתפס.

מה שהתחיל כמשחק הפך למאבק אמיתי.

כעסים. רגשות. מתחים.

בסופו של דבר פלקו עצר את המשחק ואמר:

"אף אחד לא ראוי לדגל."

למחרת כולם נפגשו. התנצלו. הקשיבו.

ואפילו עבדו יחד על בניית המקדשים. איזה שיעור…

בשלב הזה של הסיפור, הזמינה אותנו פורמיקה המקסימה

לעבוד עם חימר רך. ליצור.

לתת ליצירה לדבר במקומנו.

ישבנו יחד בחדר, מוזיקה מדיטטיבית עדינה ברקע. ידיים בחומר.

שקט נדיר, מהסוג שלא צריך למלא במילים.

בסיום, איש לא הסביר את יצירתו. רק האחרים סיפרו מה הם רואים,

מה היצירה מעוררת בהם.

זה היה מרגש ומפתיע לגלות כמה דברים אחרים יכולים לראות ביצירה

שנולדה מתוך הידיים שלנו, כמה מרחב יש ביצירה בצוותא.

חתמנו את היום מול נוף עוצר נשימה של העמק שנפרש מתחת לבייתה

הרים. עצים. שמיים. ושקט.

עמדנו שם דקות ארוכות, מביטים. נושמים. סופגים.

נושאים תפילה

פשוט להיות…

הילה

The post היום הרביעי 22/6/26 appeared first on מרכז הילה.

היום החמישי 23/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 14:29:27 +0000

יש ימים במסע שבהם אנחנו לומדים,

יש ימים שבהם אנחנו פוגשים אנשים,

ויש ימים שבהם המורה הגדול ביותר הוא השקט.

כזה היה היום החמישי, יום שבו ההקשבה הפכה לדרך.

יום שבו גילינו שוב עד כמה עמוק אפשר ללכת פנימה

כשמפסיקים לרגע לדבר.

פתחנו את הבוקר במקדש האדם, הפעם לא חיכו לנו הסברים.

גם לא סיפורים, או פרשנויות, או ידע.

הבוקר חיכתה לנו חוויה.

סיור ללא מילים.

רק אנחנו, חדרי המקדש

ו… צלילי הגונג.

צלילים שעלו ונעלמו כמו נשימה.

התחלנו באולם האדמה.

התחברנו בתקשור לכוכב שלנו מתקופת אטלנטיס הקדומה,

והלב נפתח (עוד…) מעט יותר אל העולם.

המשכנו (בשקט…) דרך אולמות נוספים,

בלי למה או איך,

רק ב… להיות.

המקדשים, האור, הצלילים, השקט – יצרו יחד ולחוד מרחב אחר,

מרחב שבו הזמן כמו מאט, ומשהו עמוק בתוכנו מתחיל להיזכר.

לרגעים הרגשנו כאילו אנחנו מרחפים בתוך חלום…

לקחנו איתנו את השקט גם אל ה'קווים הכחולים' (The blue lines).

הבנו, שאי אפשר להיות פנוי לקסמים אם לא מפנים להם זמן, תשומת לב.

לפעמים הקסם נמצא ממש קרוב,

רק ממתין שנפנה לו מקום.

אז יצאנו לצעוד בדרך הקווים הכחולים,

במזג אוויר חם ולח למדי,

כשתשומת הלב נתונה כל כולה ל…

קצב.

לצלילי התיפוף.

לתנועה.

המקצבים השתנו לאורך המסלול,

לפרקים הם היו איטיים, מהירים, רכים, עוצמתיים.

כך, צעד ועוד צעד, רק על הקווים הכחולים,

בתוך עצמנו.

צעדים שהם יותר מכל, מפגש בלתי אמצעי – איתנו.

עם הדרך, עם הקצב האישי, עם מידות ההקפדה וההרפיה.

כל אחד מאיתנו עשה בדרכו את צעדיו שלו,

בה בעת כולנו צעדנו יחד.

כיסא הפראנה האנרגטי היה עוד חוויה אישית במיוחד,

כזו שכמעט בלתי אפשרי להסבירה במילים,

את האדוות שלה יגלו הימים שיבואו.

ובסיומו של יום נוסף במסע בממלכת דמנהור הקסומה,

נושאת עיניי עוד צעד פנימה אל הבית שבלב,

וכבר תוהה איך זה שקו הסיום מצייר כה מהר את רישומו,

הייתכן?

לילה טוב אחרון מדמנהור, לקבוצה המופלאה והמחוברת זכיתי בכם…

הילה

The post היום החמישי 23/6/26 appeared first on מרכז הילה.

היום השישי והאחרון 24/6/26

zamir — Sun, 12 Jul 2026 14:24:16 +0000

שלא ייגמר לעולם

איך מסכמים שבוע שנדמה כמו חיים שלמים?

איך נפרדים ממקום שבמשך שישה ימים פתח עבורנו שער אחר שער:

אל הטבע, אל המקדשים, אל הסיפורים העתיקים, אל השקט, אל עצמנו.

ואיך בכלל מסכמים מסע שבסופו אתה מגלה שלא באמת הגעת למקום

חדש, אלא חזרת הביתה.

אל חלקים בעצמך שחיכו לך כל השנים…

את יומנו האחרון פתחנו במרחב מיוחד במקדש, 'החדר הסודי',

שאינו פתוח לכל מבקר בדמנהור (זכינו…).

על הקירות חיכו לנו דמויות מכל תקופות ההיסטוריה האנושית,

כל אחת נושאת סיפור, תדר.

ביקשתי מכל אחד ואחת להתחבר לדמות ש'קוראת לו',

ושוב התבקשנו להקשיב למה שמבקש להגיע.

כך יצאנו למסע מתוקשר נוסף,

מסע בין עולמות,

אל המפגש הייחודי של כל אדם עם עולמו הפנימי.

כשפקחנו עיניים, נדמה היה שחזרנו ממקום רחוק מאוד.

ומאוד קרוב.

ואז, בטבעיות, בלי לתכנן, עלה לו שיר,

החזקנו ידיים במעגל ושרנו יחד:

"אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…"

השירה מילאה את החדר, המילים כמו קיבלו משמעות חדשה,

שלא ייגמר לעולם.

לא רק הים.

לא רק החול.

לא רק המים.

גם החיבור.

גם ההקשבה.

גם היכולת להתפעם.

גם הידיעה שיש בעולם מקומות ואנשים שמזכירים לנו מי אנחנו באמת.

היו שם רגעים של התרגשות שקשה לתארה במילים.

רגעים שבהם הלב פשוט יודע.

וממש לסיום, ישבנו למעגל אחרון,

כל משתתף קיבל בתקשור מסר מדויק עבורו,

באופן (לא) מפתיע, כל מסר אישי היה גם מסר לכולנו.

הפכנו לקבוצה, שהפכה למעין ישות חיה של תמיכה וצמיחה.

ויותר מכל הדהדה בחדר המילה תודה.

תודה לכל האנשים הנפלאים שבאו ממקומות שונים והפכו

בתוך ימים ספורים למעגל של לבבות פתוחים.

תודה לדפי שהייתה שם לאורך כל הדרך,

בשקט, ברגישות, בהקשבה, באהבה.

המסע הזה הסתיים אבל משהו ממנו ממשיך ללכת איתנו.

בצעדים. במחשבות. בחלומות.

בלב שנפתח לרווחה

ובתפילה,

"אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…"

הילה

The post היום השישי והאחרון 24/6/26 appeared first on מרכז הילה.